פריחת הדובדבן (Sakura) מייצגת יותר מכול את בוא האביב ביפן. הסאקורה הוא סוג של עץ דובדבן שאינו מניב פירות. פריחתו הקצרה, כשבוע ימים בלבד, מסמלת את העולם החולף וצבעו הלבן ורדרד את ערכי הטוהר והפשטות היפניים המסורתיים.
הדובדבן הוא העץ הנזכר ביותר בספרות היפנית. המילה "סאקורה" מופיעה כבר ב"קוג'יקי" (Kojiki; רשומות דברים עתיקים) שהושלם בשנת 712, וב"מאניושו" (Manyoshu; אוסף רבבות העלים), אנתולוגיה לשירה שנערכה בשנת 760 ובה כארבעים שירים העוסקים בפריחת הדובדבן. בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) די היה להזכיר את המילה "פרח" או "פריחה" והיה ברור שהכוונה הייתה לדובדבן. מסיבות צפייה בפריחת הדובדבן היו לאירוע שנתי כבר בימיו של הקיסר סאגה (Saga; שלט 823-809) ואצילי החצר החלו לערוך משתאות בין העצים הפורחים. מקור הנוהג כנראה במסורת עתיקה של החקלאים שיצאו לפיקניקים בהרים ובשדות בעת פסטיבלים דתיים שסימלו את ראשית האביב וזריעת שדות האורז. בתקופת אזוצ'י־מומויאמה (Azuchi-Momoyama; 1600-1573), בחסותו של המצביא הצבאי טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi; 1598-1537), מסיבות מרהיבות במיוחד נחגגו במקדש דאיגוג'י (Daigoji) שבדרום־מזרח קיוטו. בתקופת טוקוגאווה (Tokugawa; 1868-1603) היו החגיגות לנחלת העם הפשוט. עצי דובדבן רבים נשתלו בעיר אדו (Edo; היום טוקיו) והמונח "האנאמי" (Hanami; "צפייה בפרחים") נעשה שם נרדף לחגיגה זו שהיתה לאחד האירועים הפופולריים ביותר באביב, המתקיימים עד ימינו. בשבוע שהדובדבן פורח נוהגים היפנים לערוך פיקניקים תחת העצים, לשתות סאקה (יין־אורז), לשיר ולרקוד, ובעיקר ליהנות מן המראה של ענני הפרחים. במקומות אחדים ביפן אירוע זה מתקיים בתאריכים קבועים הנקבעים לפי לוח השנה הירחי הישן.
אמנים יפנים רבים תיארו ביצירותיהם את הפריחה במחוזותיה השונים של יפן ואת החגיגות שנערכו באביב, במיוחד ניתן לראות זאת בהדפסי העץ הצבעוניים של אנדו הירושיגה (Ando Hiroshige; 1858-1797). את שעשתה האמנות בתקופת טוקוגאווה עושים היום כלי התקשורת. הם עוקבים אחר התקדמות פריחת הדובדבן מדרומה של יפן ועד לצפונה, והטלוויזיה משדרת תמונות ממחוזות פריחה ידועים, כגון הר יושינו (Yoshino) באזור נארה, אראשיאמה (Arashiyama) בקיוטו, גן אואנו (Ueno) וגדות נהר הסומידה (Sumida) בטוקיו, ועוד.
בהשפעת השירה הסינית החלו משוררי יפן להזכיר גם את פריחת השזיף היפני (Ume) בהקשר לראשית האביב. המילה ume מוזכרת לראשונה בקאיפוסו (Kaifuso; 751), אוסף שירה בסגנון הסיני העתיק ביותר שנכתב ביפן, ושירים רבים המתייחסים לשזיף מופיעים גם ב"מאניושו". פרחי השזיף בעלי חמשת עלי הכותרת פורחים בתחילת האביב ומפיצים ניחוח מיוחד. פרי השזיף מבשיל בעונה הגשומה בתחילת הקיץ, ומשמש לעשיית יין, חומץ, ושזיף חמוץ (umeboshi). הפרי שימש גם לצביעת בדים ויש לו סגולות רפואיות רבות. פריחת השזיף מופיעה כמוטיב עיצובי בעיקר בעבודות לכה, טקסטיל, ובסמלי משפחה. בתקופת אדו החלו להשתמש במוטיב דקורטיבי שמשולבים בו עץ אורן, במבוק ושזיף
(shochikubai) כסמל מבשר טובות. אחת הסיבות ששילוב זה נחשב למבשר טובות הוא הרמונית הצבעים של ירוק העד של האורן והבמבוק והפריחה האדומה של השזיף. מכאן שלשזיף קשר הדוק עם חיי היום יום ביפן.
התייחסותם המיוחדת של היפנים לעונות השנה היא ביטוי למודעותם הרבה לטבע החולף ולצפייה בפריחת האביב עדיין יש חשיבות רבה בספרות, בריקוד ובאמנות היפנית כפי שזו באה לידי ביטוי בתערוכה.