מאקו אידמיטסו (Mako Idemitsu; 1940) נמנית עם האמניות החלוצות בעולם אמנות הוידאו ואחת מבין האמניות הבולטות ביפן בתחום זה כיום. בשנות ה־60 וה־70 של המאה העשרים היא חייתה בניו יורק ובלוס אנג'לס. עם שובה ליפן החלה להכין סדרת עבודות וידאו העוסקות ביחסים שבין אם לילדיה, ובעיקר במאבק של האישה המחפשת אחר זהותה, בחוויה הנשית, בתקוות ובמאבקים, ובאופן כללי במצבה של האישה במשפחה ובחברה היפנית.
אידמיטסו יוצרת סרטים וסרטי וידאו מזה כארבעים שנה. בראשית דרכה היא הייתה עקרת בית, נשואה עם שני ילדים. כשהחלה ליצור סרטים היא הייתה בין הנשים הבודדות שעסקו בכך, ומקרב הנשים האלו רק מעטות מוסיפות לעסוק בתחום זה עד היום. באותה עת שלטה הדעה ש"הדבר הטוב ביותר עבור האישה הוא להינשא, להוליד ילדים ולגדל אותם". כאמור בשנות ה־60 וה־70, בתקופה בה התגוררה אידמיטסו בארצות הברית היא פגשה בנשים שפעלו מטעם "התנועה לשחרור האישה" ותיעדו ברחובות ארה"ב בעזרת מסרטת 16 מ"מ את פעילותן של נשים. הייתה לכך השפעה מכרעת על עבודתה. מאז נושא עבודתה של אידמיטסו הוא ההוויה הנשית והדימוי הנשי שהחברה כופה על נשים. אידמיטסו התעניינה תמיד בזהויות הרבות של האישה - בהיותה בת, אשת איש, אם, עקרת בית ואמנית. אידמיטסו מתרכזת בעבודתה בשאלה האם האישה יכולה להתקיים כ"אישה" ובו זמנית להתקיים כ"אדם" בחברה ובתרבות הנשלטת על ידי גברים.
היצירות שלה עוסקות בחוויה החצויה הזאת שנשים רבות חשות ברגעים מסוימים בחייהן. ניתן לראות בחוויה החצויה הזו את הסמל המסחרי של האמנית. החוויה החצויה היא בין התפקידים שנכפים על האישה על ידי הסביבה הקרובה והחברה לבין האישה עצמה: בין מה שהאישה אמורה להיות לבין היותה היא עצמה. אידמיטסו אומרת שאמירתה של הסופרת הצרפתייה הפמיניסטית סימון דה בובואר (1986-1908) "בני אדם אינם נולדים להיות נשים הם הופכים להיות נשים", השפיעה על יצירתה. שורשי עבודתה של אידמיטסו נעוצים בדעות קדומות ודיכוי של נשים ובמאבקן להתקיים בו זמנית כנשים וכבני אדם.
במיצב הוידאו Still Life (טבע דומם; 2000-1993), מוקרנים שני סרטי וידאו על גבי שני פרחי קאלהות (calla lily) גדולי ממדים המוצבים זה לצד זה בחלל השחור של האולם. על הפרח בעל העלי הזקור כאיבר פאלי, איבר פיזי שהוא מרכז התשוקה במפגש שבין גבר ואישה, מוקרן סרט שנראות בו ידיים התולשות עלי כותרת של ורד אדום. עלי הכותרת נופלים ארצה ומפוזרים כדם אדום על הרצפה. לאחר מכן, נראות ידיים הנועצות סיכות בעלי הכותרת כאילו הן מנסות להשיב את הפרח לצורתו המקורית, ולבסוף, הפרח ובו הסיכות נמחץ בכף היד והוא קמל ומת. הוורד מסמל את האישה.
בסרט המוקרן על הפרח השני חסר העלי, המסמל את היסוד הנקבי, נראית דמות של אישה שכלואה מאחורי קיר שקוף בלתי נראה, המבקשת לצאת לחופשי. ברקע התמונות נשמע קול אישה, האומר שוב ושוב: "שיהיה לך יום טוב" ו"ברוך בואך הביתה". משפטים אלו מלמדים על שיגרת היום בחייה של אישה. הכלוב הבלתי נראה (הבית) אולי, מבטיח חיים בטוחים ושמחים, אך האם מדובר בחיי אושר או שמא בחיי אומללות? לדעת אידמיטסו, כל זה קורה בגלל המציאות הבלתי הגיונית בה חיות הנשים. לדעתה, מאז ומעולם היה תפקידן של הנשים להקדיש מזמנן למשפחה ואין זה משנה עד כמה הן התנגדו לכך. הנשים אינן יכולות לברוח ממציאות זו בה הן חיות ולבסוף הן נרמסות.
המיצב Real? Motherhood (אימהות, אמיתית?; 2000) מותח ביקורת על המיתוס הקשור לאימהות. על הקיר ומבעד למיטת תינוק מזכוכית מוקרנות תמונות משנות ה־60 של המאה העשרים שבהן נראית אידמיטסו כשהיא אוחזת בידיה אחד מילדיה. התמונות, הלקוחות מן האלבום המשפחתי של האמנית, מתחלפות אחת לעשר שניות לערך. בתמונות נראית האם מרימה את ילדה, התינוק יונק, האם והילד מביטים זה בזה, החיוך התמים של התינוק ועוד. בין התמונות משולבים תצלומים של האם בשחור לבן כשעל פניה מבט דו־משמעי. התאורה שנופלת מן התקרה על מיטת הזכוכית יוצרת תחושה של קדושה בה העריסה אינה אלא מזבח עבור האם. אך, אידמיטסו טוענת כי מיטת התינוק המערבית דומה לארון קבורה והדבר מלמד על הקיום הבו זמני של חיים ומוות. ואם כן מי אמור לישון במיטה השמימית הזאת? מיטת התינוק, המזבח המבורך של האימהות, היא גם מיטת מוות שבה אימהות קוברות את עצמן כנשים אינדיווידואליות. את המיצב מלוות המילים "אימהות היא מתנה אך אינה אינסטינקט נשי כפי שגרמו לנו להאמין", מתוך הטקסט "גם אהבה" (L'amour en plus) של אליזבת בדינטר (Elizabeth Badinter). מסר נוקב זה הארוג בין תמונות יפות למראה מאפיין את סגנונה של מאקו אידמיטסו המתארת בו זמנית הן את האושר היומיומי של האישה והן את תחושת החנק שהיא חשה, שאינם אלא כשני צדדים של אותה מטבע.