בגיל 12, כשנברה בין ספרי אביה, גילתה רות פלק ספרון של שירי הייקו (haiku) יפניים בתרגום לגרמנית. היא הופתעה מהנושאים הרבים שניתן לתאר במילים כה ספורות - שיר הייקו כולל 17 הברות בלבד - והדבר עורר את סקרנותה. רות החלה לאסוף ספרים, ביקרה בתערוכות, בגלריות ובמוזיאונים, עד שיום אחד מצאה ספר מיוחד במינו: זה היה יומן המסע של המשורר מאטסואו באשו (Matsuo Basho; 1694-1644), "הדרך הצרה לאוקו"
(Oku no hoso michi; 1689). מיד חשה שמצאה את שחיפשה: תיאור פואטי של מסע בעקבות משוררים יפנים ידועי שם מן העבר מלווה בשירי הייקו. היא החלה ללמוד על יפן, ואף ניסתה ללמוד את השפה היפנית. לאחר שפרשה לגמלאות יצאה רות למסע חובק עולם, שמטרתו הראשונה והעיקרית הייתה ביקור ביפן. ביפן שכרה חדר קטן באכסניה רעועה בקיוטו, שהייתה בירת יפן במשך 1200 שנה. משם יצאה למסע בעקבות באשו, אשר יומנו באנגלית וביפנית שימש לה מדריך. האנשים שפגשה בדרך היו אמנם נבוכים במידת מה מן המפגש עם ה"סבתא" המוזרה, אך האירו לה פנים וסייעו לה ככל יכולתם. באחת התחנות פגשה כומר בודהיסטי שנהפך למורה הזן שלה. כך רות חוותה את יפן בדרך שונה מזו של תיירים רגילים.
כששהתה בקיוטו, נהגה רות לבקר בשבתות בהצגות תיאטרון נו
(Noh). לדבריה, היא הייתה כה מוקסמת משום שמצאה בהצגות אלה את "נשמתה של יפן מוגשת בתמצות. יש בנו שילוב של היסטוריה, אגדות עתיקות וציטוטים מן השירה, שזורים בטקסטים עתיקים המבוצעים בסגנון מינימליסטי ומופשט, שאינו מוכר בתיאטראות המערביים".
בובות נחשבות ביפן לדברי אמנות מוערכים ויקרי ערך, ולא רק לחפץ שילדים משחקים בו. הן נאספות ומוצגות בבתים ובמוזיאונים. אף יש ביפן יום חג המוקדש להן (חג הבנות, ב־3 במרס). הבובות של חג הבנות עשויות בדרך כלל מקרמיקה. הן מולבשות בבדים ארוגים ועשירים. לעתים בובות אלה עשויות מנייר יפני (washi). ספרים יפנים רבים ואף תשדירי טלוויזיה מלמדים כיצד להכין בובות נייר. רק לאחר ביקורה השלישי ביפן חשה רות כי למדה ביסודיות על האמנות וההיסטוריה היפנית. היא אספה ניירות יפניים מסוגים שונים, והחלה ליצור מנייר דמויות של תיאטרון הנו.
להכנת בובות נייר, רות קובעת את גודלה בעזרת חוט מתכת, המאפשר לקבוע את התנוחה של הדמות מאוחר יותר (גובהה של בובה עומדת הוא כ־26 סנטימטרים). את הרגליים, הזרועות והגוף היא בונה מגלילים של נייר קשיח. את הראש, כפות הידיים והרגליים היא בונה מצמר גפן ומצפה אותם ברצועות נייר מיוחדות מרוחות בדבק. בעיצוב כל שכבות התלבושות של הבגד היפני המסורתי, רות משתמשת בנייר חד־גוני שעליו היא מציירת את הדוגמאות השונות. הפאות עשויות מנייר קרפ, שגם אותו היא מכינה בעצמה. רק תספורות מודרניות נעשות מנייר קרפ מסחרי. את המסכות היא מפסלת מעיסת־נייר ופשתן משמש לעיצוב הזקן. כל אביזרי הבמה המופיעים לצד הדמויות עשויים אף הם מנייר.
לפני תחילת עיצוב בובות הנייר המוצגות בתערוכה, ערכה רות מחקר מקיף. היא קראה את הסיפור והתמליל (אם ניתן היה להשיגו) של מחזות הנו וקבעה את עונת השנה המתאימה בהתאם למחזה. לדבריה "כדי ליצור דמות, יש ליהפך לדמות עצמה".
שלוש דמויות המוצגות בתערוכה אינן קשורות לתיאטרון הנו. שתיים הן דמויות של המשורר באשו וחברו המשורר סורה (Sora) בשעת מסע, שאותן יצרה בשל אהבתה לשירתם. השלישית היא דמותה של המשוררת אונו נו קומאצ'י (Ono no Komachi) המעוצבת כאשת חצר צעירה, אותה יצרה משום שחשה צורך להציגה לצד בובה בדמותה כפי שהיא מופיעה במחזות הנו.