בעלי חיים דמיוניים

כלב־אריה
כלב־האריה (shishi או jishi) הובא ליפן עם הבודהיזם מסין או מקוריאה, במאה השביעית או השמינית. בכלב־האריה היפני משולבים מרכיבים של הקומה־אינו (koma-inu; כלב קוריאני), ושל הקארה־שישי (kara-shishi; כלב־אריה סיני), שמקורו כנראה בכלב הפואו (foo) הסיני.

ביפן, בסין ובקוריאה אין אריות. חפצי האמנות הראשונים שמופיעים בהם אריות הובאו לסין בתקופת האן (בערך 208 לפני הספירה עד 221 לספירה). בסין האריה נחשב למגן החוק ולשומר של מבנים מקודשים. הוא מסמל כוח והצלחה, אצילות ועוצמה, ודמותו נרקמה על גלימות האצילים. בקוריאה האמינו שעור ראשו של הקומה־אינו, חזק מקסדה. ביפן כלב־האריה נחשב ליצור אציל. זוג כלבי־אריה ניצבים בדרך כלל בשערים של מקדשים שינטואיסטיים ובודהיסטיים והאלים הבודהיסטיים מתוארים לעתים כשהם רוכבים עליו. במקרים מסוימים זוג כלבי־אריה הוצבו גם לצד קברים.

באמנות כלבי־האריה מתוארים בדרך כלל כבני זוג, זכר ונקבה. בתקופת נארה (Nara; 794-710) בני הזוג היו אריה ולביאה, ובתקופת הייאן (Heian; 1185-794) החלו להציגם בזוגות של אריה וכלב־אריה ממין נקבה. בתיאורים יפניים מוקדמים כלב־האריה נראה וקרן על ראשו (בתקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185) הפסיקו לתאר את כלב־האריה עם קרן על ראשו) והאריה ללא קרן. פיו של האריה פעור וזה של כלב־האריה סגור. פה פתוח מסמל את הצליל "אה" (ah) - האות הראשונה בשפת הסנסקריט באותיות הפונטיות היפניות (kana). פה סגור מסמל את הצליל "ן"
(n) - האות האחרונה בסנסקריט ובאותיות הפונטיות היפניות. צירוף של השניים מסמל התחלה וסוף, חיים ומוות, או את היקום וכל אשר בו. על פי אמונה הודית עתיקה, העולם נברא עם הצליל הראשון ואחריתו תהיה בצליל האחרון. יש הסוברים שפה פעור נועד לגרש שדים ופה סגור לתת מחסה לרוחות הטובות. כלב־אריה ממין זכר מתואר לעתים באמנות כשהוא אוחז כדור מתחת לכף רגלו. הכדור הוא עדי בודהיסטי מקודש (tama), המסמל את החוכמה המאירה את חשכת הבורות. בכוחו של העדי המקודש להגשים משאלות.

באגדות היפניות מתואר כלב־האריה כיצור בעל מזג שובב. כלבי־אריה ממין נקבה מתוארים כשגורים לצדם. אף על פי שהם מגינים על גוריהם ונחשבים למגינים של ילדים, סיפור עממי מספר שהם נוהגים להשליך את הגורים מצוקים גבוהים כדי לבחון את אומץ לבם וחוזקם (saka otoshi shishi).

בראש השנה ביפן רוקדים את השישי־מאי (shishi-mai; ריקוד כלב־האריה) בפסטיבלים ובמקדשי שינטו. הרקדנים מבקרים בבתי התושבים ורוקדים את הריקוד כדי לגרש רוחות רעות ומחלות. על ראש הרקדן מונח שישי־גאשירה (shishi-gashira; כיסוי ראש בצורת כלב־אריה). הרקדן נושך קלות בעזרת המסכה את בני הבית כערובה למזל טוב ולבריאות. ריקוד האריה הובא ליפן כנראה במאה השמינית על ידי משלחות שנסעו לסין. הריקוד נפוץ ביפן גם כסוג של פסטיבל, כתפילה לשלום, שפע, קציר טוב ובריאות טובה. כתשעת אלפים סוגים שונים של ריקודי כלב־אריה עדיין מוצגים ברחבי יפן מדי שנה. על פי המסורת מניחים מסכה בצורת כלב־אריה ליד תינוק ממין זכר שזה עתה נולד, משום שעל פי האמונה יש בכוחו להגן עליו מרוחות רעות וממזל רע. בימינו מייצרים האומנים מסכות כלב־אריה בצורות שונות. למקצתן יש קרניים ואחרות דומות יותר לכלב, צבי או אריה.

באוסף מוזיאון טיקוטין יש פסלוני נטסקה, רישומים והדפסי עץ בדמות כלב־האריה. רישומים פרי מכחולו של האמן הנודע קאטסושיקה הוקוסאי (1849-1760) מוצגים בתערוכה. בגיל 82 החל הוקוסאי לצייר כל בוקר כלב־אריה (shishi) כקמע לגירוש רוחות רעות.

באקו
הבאקו (Baku) הוא בעל חיים אגדי. יש לו ראש של פיל, חדק קצר וחסון, אוזני פרה קטנות, ניבים קצרים, רעמה וגוף של אריה, זנב פרה ולכל אחת מרגליו ארבעה טפרים. עורו מוכתם בנקודות גדולות ובמקצת מדימויו להבות עולות מגופו. באמנות ניתן לראות תיאורים שלו בפסלוני נטסקה ובגילוף שעל העמודים במאוזוליאום הנפלא של השוגון טוקוגאווה איאיאסו (Tokugawa Ieyasu;
1616-1543) בניקו.

מספרים שבעבר דיבר הבאקו בשפת בני אדם. מעלתו החשובה ביותר היא שהוא אוכל את החלומות הרעים של האדם. כאשר חולמים חלום רע, צריך לקרוא שלוש פעמים "באקו קוראי!" (Baku Kurai) -"באקו, אכול אותו!", והבאקו בא מיד לעזרה. עד סוף המאה ה־19- עדיין ניתן היה למצוא את הסימנית הסינית המשמשת לכתיבת המילה "באקו" כתובה על משענות הראש כדי להבטיח שנה ללא חלומות רעים. לכן בפסלוני נטסקה של באקו, הוא נראה לעתים משתעשע במשענת ראש. בראשית המאה העשרים - כבר היו נדירות משענות ראש ובהן כיתוב מעין זה, כנדירותה של דמות הבאקו עצמו. הבאקו הוא גם אל העצים (Shirakina Kami). כאשר תולים בפתח הבית תמונה ועליה כתוב שמו, הוא משמש קמיע נגד מגפות. הבאקו כאוכל חלומות רעים גם היה נושא בשירה כפי שמעיד שיר האהבה הבא:

"כה קצר הלילה
לבאקו לא נשאר אפילו זמן
לאכול את החלומות."

לאחרונה הבאקו הופיע גם בסרטי אנימציה, קומיקס יפני ובמשחקי פלייסטיטישן.

קירין
הקירין (סינית: ch'i-lin), בעל חיים אגדי שמקורו בסין, הוא אחד מארבעה בעלי חיים על־טבעיים, ומנהיגם של 300 יצורים אגדיים. הסימניות הסיניות שבעזרתן נכתב שמו מעידות על היותו שילוב של זכר (ch'i) ונקבה (lin). על פי אגדה, הקירין נולד כאשר שני כוכבים התאחדו. לעומת זאת, יש אגדות המספרות שהוא הכלאה של דרקון ופרה. לקירין ראש של דרקון או של סוס, ובדרך כלל צומחת עליו קרן אחת בעלת קצה בשרני הנוטה לאחור. יש לו גוף של צבי או תנין, ואחוריים של אריה עם זנב שור או זנב אריה. לעתים גופו מכוסה קשקשים אך לרוב הוא שעיר. יש לו רגליים של סוס או רגלי צבי עם פרסות סוס. צבע גופו כחלחל או צהבהב, ולעתים הוא בעל חמישה צבעים. להבות עולות מאזור החלציים ומבתי השחי שלו.

הקירין מסמל טוהר וצניעות, הוא עדין, אציל, טוב לב ומוסרי. הוא פוסע ברכות, אינו משאיר אחריו עקבות או משמיע קול. מכיוון שהוא פוסע בזהירות, כדי שלא לפגוע ביצור חי, הבודהיזם ראה בו דוגמה ומופת. על פי המסורת הסינית יש כשישה עשר סוגי קירין, אשר לכל אחד שם משלו, המיוצגים באמנות היפנית בעיקר בפסלוני נטסקה. בכל אלף שנה מופיע קירין אחד בלבד והופעתו היא סימן למזל. על פי האגדה, הוא הופיע בפני אמו של קונפוציוס ולפני קונפוציוס עצמו, הנראה ביצירות אמנות שונות רכוב על קירין.

דרקון
הדרקון (ryu) הובא ליפן מסין עם הבודהיזם. לדרקון ראש שלגמל, קרני אייל, עיני ארנבת, אוזני שור, צוואר של איגואנה, קשקשי קרפיון, כפות של טיגריס וטפרים כשל עיט. הריו שולט בעננים, בגשם ובמים. הדרקון הוא אחד משמונת האלים־הדמונים המגינים על הבודהיזם. אלים אלו מתוארים כבעלי פה רחב וגדול הנמתח מאוזן לאוזן, ניבים חדים, שתי קרניים, ועיניים שבכוחן לראות הכול.

בפולקלור היפני סיפורים רבים עוסקים בדרקונים בעלי כוחות על טבעיים. אחת האגדות מספרת על איש שביקש להצטרף למסעו של המשורר מוקאי קיוראי (Mukai Kyorai; 1704-1651) במחוז קישו (Kishu). באותם ימים מסע בדרכים לא היה מטלה קלה. האיש אמר למשורר שברצונו להגיע לחוף ים מסוים. כשהגיעו למקום חפצו הוא שמח כל כך שקיוראי שאל אותו לפשר השמחה הרבה. האיש הזדהה כנחש לבן אשר גילו יותר ממאתיים שנה. המשימה האחרונה שהטילו עליו האלים הייתה להגיע לאותו מקום ועכשיו הוא יכול לעלות לשמים ולהפוך לדרקון. כאשר סיים את דבריו החלה סערה נוראה ועננים שחורים כיסו את פני השמים. גופו של האיש הפך לדרקון, והוא עלה מעלה על גבי נחשולי העננים ונעלם בשמים הסוערים.

יצירות אמנות רבות מתארות דרקון העולה מעלה על גבי עננים שאותם הוא נושף, עיניו בורקות ושפמו הדק תלוי משני צידיו כמו בתמונות של חכמים סינים. בציורים אלו כמעט לא ניתן להפריד את הדרקון מן העננים, ונראה כאילו הם ישות אחת. הדרקון המאוחד עם הטבע אולי מרמז כי מי שרוצה לראות דרקון צריך רק להתבונן היטב, משום שהדרקון נמצא לנגד עיניו.

סיפור ידוע במיוחד מספר על אל השינטו סוסאנואו נו מיקוטו (Susanoo no Mikoto) אשר גורש מן השמים לאיזומו (Izumo) שבמערב יפן. ליד נהר הינוגאווה (Hinogawa) פגש זוג זקנים בוכים ולידם בתם היפה קושינאדה (Kushinada). הזקנים סיפרו לו שנולדו להם שמונה בנות. אך בכל שנה הגיע דרקון בעל שמונה ראשים ושמונה זנבות (Yamata no Orochi) ולקח אחת מבנותיהם, ועתה נותרה להם רק בת אחת. סוסאנואו נו מיקוטו הציע להם שיהרוג את הדרקון ובתמורה תינשא לו בתם. הזקנים הסכימו והכינו כבקשתו של האל שמונה חביות עם יין אורז. כאשר הופיע הדרקון, האל כפה עליו לשתות עם כל אחד מראשיו את היין מן החביות והוא השתכר ונרדם. האל הרג את הדרקון עם החרב הקסומה המכונה "חרב העננים האסופים" (Ame no Murakumo no Tsurugi) ששלף מזנבו. חרב זו נחשבת עד היום לאחד משלושת סמלי מלכות קיסרי יפן. קושינאדה נישאה לאל. בתמונות נראה האל כשהוא עומד ללכוד את הדרקון. במקורות אחדים מכונה תמונה זו "סוסאנואו נו מיקוטו הורג את הדרקון בעל תשעת הראשים" (במקום שמונה ראשים ושמונה זנבות). הדרקון בעל תשעה הראשים הוא אחד מאלי הבודהיזם האזוטרי. יש הסוברים כי זהו תיאור של אל שינטואיסטי ההורג אל בודהיסטי, ומדובר בסמל לניצחון הדת היפנית המקורית על הבודהיזם המיובא.

יש ארבעה סוגים של דרקונים: הדרקון השמימי מגן על הארמון משכנם של האלים, הדרקון הרוחני מייצר הגשם, דרקון האדמה יוצר את נתיבי הנהרות, ודרקון האוצרות הארציים. לדרקון היפני יש שלושה טפרים ואילו לסיני חמישה. בציורים רבים האל סוסאנואו נו מיקוטו נראה עם הדרקון המופקד על המים, הים והגשם.