עם פתיחת שערי יפן למערב במחצית השנייה של המאה ה־19, בימי רסטורציית מייג'י (1868 ,Meiji) החלה תקופה חדשה שאופיינה בתהליכי מודרניזציה ותיעוש, שחוללה תמורות רבות בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות. בעקבות קשרי מסחר ותרבות עם העולם המערבי יצאו אמנים יפנים ללמוד במדינות אירופה, במיוחד את טכניקת ציורי השמן. עם שובם הם פנו בתחילה עורף לציורי הדיו המסורתיים וציירו בשמן ואף שאבו את השראתם מן האמנות האירופית. אך כאשר התברר להם כי האמנים הפוסט־
אימפרסיוניסטים באירופה הושפעו כל כך מן ההדפסים היפניים המסורתיים, הם שבו להעריך את אמנותם המסורתית.
בתחילת המאה העשרים הקימה קבוצה קטנה של אמנים יפנים תנועה חדשה באמנות, כי ראו בכניעה לאמנות המערבית סכנה לתרבותם המסורתית. הם ביקשו לשמר את המאפיינים היפניים באמנותם, מה גם שטכניקת הציור בשמן הסמיך לא התאימה לאופיים. לפיכך חזרו אל טכניקת הדפס העץ אשר לה עבר ארוך ומפואר ביפן, ולטכניקת הדפס הסטנסיל השאולה מעיטור בד הקימונו (Kimono).
התערוכה מוקדשת להדפסי עץ ולהדפסי סטנסיל יפניים מודרניים מזרם הסוסאקו האנגה (Sosaku Hanga). השם סוסאקו האנגה (הדפסי יוצרים) נבחר על ידי האמנים עצמם כדי להבדיל בין יצירותיהם ובין הדפסי העץ היפניים המסורתיים, אוקיו־א (תמונות מן העולם הצף) שנפוצו ביפן ממחצית המאה ה־17 ועד מחצית המאה ה־19. ההדפס המסורתי הוכן על ידי שלושה אמנים: האמן שצייר את השרטוט, מגלף העץ שהכין את הגלופה לדפוס והמדפיס. משם עבר ההדפס אל המו"ל שהיתה לו השפעה רבה על בחירת הנושאים. ההדפסים המסורתיים תיארו בעיקר נוף, טבע ודיוקנאות של נשים יפות או של שחקני תיאטרון הקאבוקי. לעומת זאת, האמנים המודרניים הדגישו את נקודת המבט האינדיבידואלית, וכמו חבריהם במערב ראו בתהליך הכנת ההדפס חלק מן הביטוי האמנותי. לכן הכינו בעצמם את ההדפסים על כל שלביהם. ההדפסים של יוצרים עצמאיים ומקוריים אלו לא היו עוד אילוסטרציות למחזות או למראות מפורסמים כהדפסי "העולם הצף".
בתערוכה מוצגות כשלושים יצירות של אמני הדור השני, השלישי והרביעי של אסכולת סוסאקו האנגה - חלקם תלמידים של אמנים דגולים כאונצ'י קושירו (Onchi Koshiro), היראטסוקה אוניצ'י
(Hiratsuka Unichi) ואחרים. יצירותיהם משוחררות מן הנטורליזם אשר אפיין את עבודות מוריהם, אם כי לא לגמרי, והבעתם מופשטת יותר. בין ההדפסים יצירותיהם של אמנים שזכו להוקרה ביפן ובעולם כולו אזצ'י אומטארו (Azechi Umetaro), ואטאנאבה סאדאו (Watanabe Sadao), מוראי מאסאנארי (Murai Masanari), מורי יושיטושי (Mori Yoshitoshi), סקינו ג'ונאיצ'ירו
(Sekino Junichiro), סאיטו קיושי (Saito Kiyoshi) ואיקיאמה איוואו (Akiyama Iwao). גם אם דרכי ההבעה ביצירות אלו דומות לאלו של אמני המערב הרי שיש בהן השקפת עולם יפנית ופניה כפני התקופה. תקופה אשר שינתה את יפן לעד בתחומים רבים והפכה אותה למעצמה תעשייתית וכלכלית מן המובילות בעולם.