שינטו היא דת של פריון האדם והאדמה. מטבע הדברים אין בה התייחסות אל המין כאל מושא לבושה, חטא, או טאבו, וסיפורי המיתולוגיה היפניים רוויים מין חופשי. גם היום ניתן למצוא ביפן מקדשי שינטו ובהם פסלים של אלי פוריות בצורת אברי מין. תפיסת עולם זו באה לידי ביטוי באמנות ובספרות היפנית מימי קדם.
האמנות הארוטית היפנית מכונה שונגה (shunga: תמונות אביב). ייתכן שמקור השם בעובדה שהאביב הוא עונת הזריעה והפריחה, שהן ביטוי לפריון. נערות שעשועים ביפן מכונות באישונ'פו (baishunfu; אישה שמוכרת אביב) מפני שהן מוכרת את אביב נעוריהן. כינויים אחרים לאמנות השונגה הם: שונ'פון (shunpon; ספרי אביב); מאקורה־א (makura-e; ספרי כרית שנשמרו במגירה של משענת ראש עשויה עץ); א־הון (e-hon; ספר תמונות); היגא (higa; תמונות סודיות); אבונה־א (abuna-e; תמונות מסוכנות, תמונות שרמזו על יחסי המין אך לא תיארו אותם ממש. התמונות כונו גם וואראי־גא (warai-ga; תמונות מצחיקות) מאחר ורבות מהן היו פרודיות מבדרות. כמו כן, המילה וואראי ביפנית עתיקה היא כפל לשון. משמעותה גם אוננות.
כאשר זוג צעיר עמד להינשא הכלה קיבלה מגילה מצוירת, שבה תוארו תנוחות שונות של יחסי מין. מגילות מצוירות אחרות שימשו ללימוד הגברים והיו גם תמונות שימשו ללימוד היגיינה. תמונות שונגה רבות הן פרודיות הומוריסטיות בהן מככבים אנשים ידועים. מאחר שנאסר לתאר אנשים מפורסמים בסצנות ארוטיות ניתן למצוא רק רמזים לזהותם.
אמונות שונות נקשרו לתמונות שונגה. סמוראים נהגו לשאת אותן בתוך השריון כקמע המגן עליהם בעת קרב. תמונות קטנות במיוחד (12x9 ס"מ) שנקראו קובאן, כשמו של מטבע שהיה בשימוש באותם ימים, נישאו בארנקם של גברים כסגולה לעושר. נשים הניחו אותן בארון כדי שיגנו על הבית מפני שרפות. אמונה רווחת אחרת הייתה, שהשונגה יכולה לרפא אנשים בעלי דחפים מיניים חזקים במיוחד.
תמונות שונגה בסדרות של ארבע ייצגו את עונות השנה. על פי הפרחים שברקע ניתן לדעת באיזו עונה מדובר. בדרך כלל, היו בסדרות שתיים עשרה תמונות ותוארו בהן ארבעים ושמונה תנוחות שונות (shiju-hatte), כמספר הנדרים של בודהא. ברקע תוארו פסטיבלים שונים, עפיפונים שהועפו בראש השנה, דגלים בצורת קרפיון שמסמלים את חג הבנים, שנים עשר סמלי גלגל המזלות הסיני ועוד.
בתחילת תקופת אדו (Edo; 1868-1603), התפתחה ביפן טכניקת הדפסי העץ. טכניקת זו אפשרה להפיק עותקים רבים מכל ספר ותמונה. הספרים וההדפסים הראשונים שיצאו לאור עסקו בנושאים דתיים ובשונגה. הישיקאווה מורונובו (Hishikawa Moronobu; 1618?-1694) היה מבין האמנים הראשונים שיצרו הדפסי שונגה. השונגה נוצרה בעיקר באזור אדו וקאמיגאטה (Kamigata; קיוטו ואוסאקה). ההבדל בסגנון נבע בעיקר מהוספה או השמטה של פרטים ברקע ההדפסים ובצבעוניותם. בקאמיגאטה ספרים הודפסו לרוב בשחור לבן. הדפסים בודדים היו צבעוניים, אך צבעיהם לא היו חזקים כמו אלו של הדפסי אדו. בשנת 1764 לערך התפתחה טכניקת ההדפס הצבעוני. הדפסים בשחור לבן נמכרו ללקוחות פחות אמידים. הטקסטים המלווים את ההדפסים בדרך כלל לא נכתבו בידי האמן. רוב מגילות היד המצוירות לא כוללות טקסט. לפיכך המתבונן צריך לנחש מי הן הדמויות. הבגדים והכובעים מעידים על מעמדן של הדמויות, והתסרוקות מסגירות את גילן. גברים קרחים הם נזירים בודהיסטיים וגברים שלצידם חרבות הם סמוראים. הדמויות תוארו בציור באמצע האקט המיני וללא רקע. מראשית המאה ה־18, שערן של נשים (בעיקר גיישות ויצאניות) סודר עם סיכות ומסרקים. לעומת זאת במגילות המוקדמות הן תוארו עם שער ארוך ומפוזר כנהוג בקרב נשות האצולה.
תמונות השונגה המוקדמות נועדו בדרך כלל לשימוש פרטי והתבוננו בהן ביחידות או בזוגות. מאחר ורוב פשוטי העם לא יכלו לקנותן, כי הן היו יקרות, לא הופיע כל צו שאסר על הפצתן. לעומת זאת, הדפסי העץ הודפסו בעותקים רבים ונמכרו במחיר שווה לכל נפש. הדבר הוביל לחקיקת חוק שאסר על תיאור אנשים מפורסמים מהשלטון ומהאריסטוקרטיה, בעבר ובהווה, בז'אנר זה. הצנזורה אמנם לא התכוונה לאסור את הפצת אמנות השונגה, אך הגבילה את האמנים בעניין רגיש זה.
ספרי השונגה הראשונים היו זהים במידותיהם לספרים אחרים ונראה כי לא צונזרו. בין השנים 1761-1722 כמעט כל ספרי השונגה הודפסו במידות קטנות כדי שיהיה קל להסתירם. הספרים המוקדמים סיפקו בדרך כלל הסברים על יחסי מין, או שהיו בהם סיפורים ארוטיים. בתקופה מאוחרת יותר, הספרים הכילו בעיקר סיפורי אהבה ופרודיות על סיפורים יפניים וסיניים עממיים. ספרים אחרים תיארו את ימיה הראשונים של יפן, ובמיוחד את תקופת הייאן (Heian; 1185-794), שהייתה ידועה בחופש המיני ששרר בה. כמו כן, היו ספרים שסיפרו על מסעותיהם של נוודים ועל ההתנסויות המיניות שלהם. הספר הידוע ביותר מז'אנר זה הוא
"53 תחנות הטוקאידו" (הדרך בין קיוטו לאדו). בכל תחנה היו מלונות לבילוי הלילה ובתי תה ובהם יצאניות. כל תחנה מיוצגת על ידי תנוחה מינית שונה. בין השנים 1768-1761 ועד סוף תקופת אדו, כאשר פחתה הצנזורה, מידות הספרים גדלו והיו אף שהגיעו לגודל אובאן (בערך 37x25 ס"מ) כשהם פתוחים.
רוב אמני האוקיו־א (ukiyo-e; תמונות מן העולם הצף) עיצבו גם שונגה. היו גם אמנים שהתמקדו רק בז'אנר זה. רוב הדפסי השונגה אינם חתומים ולכן אין יודעים בביטחון מי עיצב אותם. שמותיהם של המוציאים לאור והאמנים הוסוו, או לא הופיעו כלל על ההדפסים כדי להימנע מעימות עם הרשויות. במקרים אחדים האמן חתם בכינוי שהיה רמז לשמו האמיתי. למשל קיטאגאווה אוטאמארו (Kitagawa Utamaro; 1806-1753) חתם לעתים בשם אוטאמאקורה (Utamakura) ואוטאגאווה קונימארו (Utagawa Kunimaru; 1829-1794) חתם בשם מארו־מארו (Maru-maru). לעתים, האמן חתם במילה שהיה בה שיכול אותיות שיצר מושג בעל משמעות מינית. כאשר הצנזורה פחתה האמנים החלו לחתום על ההדפסים בשמם האמיתי, אך הוא הוסווה ברקע של ההדפס. לעתים, האמן יצר תמונה זהה לתמונה הארוטית בה לא מתואר האקט המיני, שעליה חתם את שמו.
בשונגה מתוארים יחסים הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, יחסי מין בהם מככבים אלים, שדים, בעלי חיים ועוד. רוב הנשים שתוארו בשונגה היו יצאניות מרובעי השעשועים. ניתן לזהותן על פי בגדיהן המפוארים, הסיכות הרבות בשערן ועל ידי האבנט שנקשר מלפנים משום שכך היה קל יותר להתירו. בתמונות רבות, נראית קורטיזנה אוחזת נייר טישו בידה או בין שיניה בשעת מעשה. הדפסי שונגה אלו נקנו כמזכרות על ידי גברים שבילו ברובעי השעשועים, או על ידי גברים שלא היה ביכולתם לבקר שם. רוב התמונות האלו הוכנו על פי דמיונם של האמנים. גם נשים מהוגנות תוארו בשונגה. שיניהן של נשים נשואות הושחרו והן מתוארות לעתים בהריון, או כשילדיהן לצידן. נשים רווקות מזוהות על פי השרוולים הארוכים של הקימונו שלבשו.
הגברים שתוארו בתמונות שונגה מוקדמות היו בעיקר סמוראים. ציורים אלו היו יקרים והם נמכרו לבני האצולה. בתקופת אדו, החוק אסר על הכנסת חרבות לרובעי השעשועים, אך האמנים תיארו את הסמוראים עם חרבות כדי שהצופה יוכל לזהותם. בתמונות רבות נראים משרתים או גברים אחרים מציצים בקנאה בנעשה. נזירים בודהיסטים, שאמורים להתנזר ממין, מתוארים לעתים כשהם לבושים בבגדים של רופאים, משום שגם רופאים נהגו לגלח את ראשם באותה עת. בהדפסי השונגה הופיעו גם שחקני קאבוקי מפורסמים. מכיוון שמחיר ההדפסים היה שווה לכל נפש, החלו לככב בהם גברים ממעמדות שונים. כמעט ואין בשונגה תמונות בהם נראים גברים המשווים את גודל איבר מינם, חוץ מאשר במגילה העתיקה yobutsu-kurabe (התחרות הפאלית). לעומת זאת, יש סצנות בהם נראים גברים משווים את כוחו של איבר מינם.
ברוב תמונות השונגה בני הזוג נראים לבושים או לבושים למחצה מפני שהחורף ביפן קר מאוד. ביפן העתיקה גברים ונשים התרחצו יחד והעירום היה חלק מחיי היום יום. לכן לקוחות רבים העדיפו כנראה לרכוש תמונות בהן מופיעות דמויות לבושות למחצה על פני תמונות עירום. בתמונות השונגה המוקדמות אברי המין נראים פרופורציונאליים לגוף, אך מסוף המאה ה־18 הם תוארו גדולים מאוד ביחס לגוף. ייתכן שהאמנים ייצרו עיוות או דיספרופורציה של הגוף בגלל הצורך לשלב מספר דמויות יחדיו. אפשרות אחרת היא, שהאמנים תיארו אברים מסוימים בגודל לא פרופורציונאלי, או בתנוחות בלתי אפשריות כדי ליצור שלמות אמנותית. ייתכן שהדבר נעשה כדי להבליט את אברי המין ולמקד את הצופה באקט המיני, או שהסיבה לכך היא יצירת גרוטסקה. הדפסים אלו הם בדרך כלל פרודיות, רמיזות הומוריסטיות לאנשים מפורסמים מן האריסטוקרטיה, תיאטרון הקאבוקי ועוד. ספרי שונגה קומיים סיפקו גם רכילות על ידוענים אלו.
בתמונות שונגה מצויים סמלים ורמזים רבים. מן הסמלים, שמצוירים בדרך כלל ברקע של התמונה, ניתן ללמוד על ההרגלים המיניים של בני התקופה וגם על הזוג שמופיעים בחזית. למשל, זוג אווזים מסמל שבני הזוג מאוהבים ולעולם לא יבגדו זה בזה. ביפן העתיקה אווזים נחשבו ציפורי אהבה הנאמנות זו לזו לעד. דוגמה אחרת, היא ציור של גבר הולך במים. מים ביפן סימלו נשים, והציור רומז על יחסי מין בין גבר ואישה. ציור של אי וסביבו מים מסמל אף הוא יחסי מין. תיאור של אישה מגישה מים לגבר ששותה מהם, הוא סמל לאריכות יחסיו עמה. תיאור של דמויות מהספרות הקלסית או מסיפורי עם ברקע התמונה, רומז על היחסים שבין בני הזוג. יש הדפסים, בהם נראות דמויות היוצאות מן הרקע ומתקרבות כדי להתבונן מקרוב בזוג. למשל, דמותו של נזיר הזן דארומה
(Daruma; המילה דארומה היא כפל לשון ומשמעה גם יצאנית) והנזיר הוטיי (Hotei). תיאור של זיקוקים, שנורים בתחילת השנה ובפסטיבלים, מסמל את ההתרגשות והפורקן המיני של הגבר ואילו, הנאת האישה מתוארת באמצעות הבעת פניה. ציור של הר פוג'י ברקע מסמל גבר בעל איבר מין גדול וחזק.
האישה האידיאלית בתקופת אדו הייתה עגלגלה ובעלת עור בהיר
(daikon-onna; אשת צנון גדול). צנון הדאיקון הוא לבנבן ועגלגל. גבר המתואר מתנה אהבים עם צנון כזה, שהשורש שלו חצוי כרגלי אישה, מסמל יחסי מין. צדפה (kai) מסמלת את איבר המין הנשי. בשונגה, יש לעתים תיאורים של גברים אוחזים צדפות. עד היום צדפה היא מילת עגה ביפנית לאיבר המין הנשי. פיטריות
(matsutake) מסמלות את איבר המין הגברי בגלל צורתן. בתמונות הומוריסטיות מתוארת לעתים אישה מתבוננת בגבר שקוטף פיטריות. סמל אחר לאיבר מין גברי גדול, הוא חליל השאקוהאצ'י
(shakuhachi). בשונגה מתוארת לעתים אישה שמשחקת עם שאקוהאצ'י. מטריה יפנית עשויה במבוק ונייר קשורה גם היא לשונגה. מאחר והנייר יכול להקרע בקלות, גבר שאוחז במטריה סגורה מעיד על כך שאיבר מינו חלש.
נושא נפוץ אחר בשונגה הוא שתיית אלכוהול. גבר מגיש סאקה
(sake; יין אורז) לאישה כדי לפתותה בעת שכרותה. על פי מספר הבקבוקים הריקים שמפוזרים סביב, הצופה יכול לדעת כמה זמן הזוג בילה ביחד. מספר מטפחות הטישו מעיד על מספר הפעמים שתינו אהבה.
בתמונות השונגה המוקדמות, בדרך כלל לא מתואר מגע גופני בין בני הזוג מלבד בין אברי המין. מאוחר יותר האמנים החלו לצייר את בני הזוג מחובקים. בדרך כלל, הגבר אינו נוגע בחזה של האישה מפני שהדבר נחשב ילדותי, אולי משום שהחזה נועד להנקה. גם נשיקה נראית רק לעתים רחוקות, אולי כי ביפן הקדומה הדבר נעשה עם בן זוג קרוב ברגעים מיוחדים.
המראה גם היא אביזר חשוב המתואר רבות בשונגה. היא איפשרה לאמנים לתאר את האקט המיני מזויות שונות, ולמציצנים לראות דרכה את הנעשה. הבתים היפנים קטנים ובגלל דלתות הנייר (shoji) אין בהם הפרטיות. לעתים מתואר בשונגה אדם שמציץ מבעד לחור שבדלת הנייר. המציצנים עשויים להיות משני המינים ומכל גיל, אדם בודד או זוג. המציצן נראה בדרך כלל מגורה, מקנא או נדהם.
בהדפסי שונגה רבים מתוארים ספרים או מגילות שונגה שהזוג מתבונן בהם כדי ללמוד את התנוחות השונות. תנוחות רבות הן בלתי אפשריות. בשונגה מתוארים גם חפצים שונים שמשמשים לסיפוק עצמי. נשים משתמשות באביזר דמוי איבר מין גברי
(harikata) וגברים משמשים באביזר דמוי איבר מין נשי (azumagata).
נושא הבגידה נפוץ אף הוא בשונגה. זוג בשעת בגידה חובש מטפחות ראש (hokkamuri) כדי שלא יזוהה. לעתים הבעל מתואר מתחבא על מנת לראות האם אישתו בוגדת בו. תמונות אחרות מתארות אישה המתנה אהבים עם גבר בעוד בעלה ישן לצדה. בשונגה מתוארות גם סצנות של אלימות ואונס. בתמונות אלו התוקף תמיד מוצג בצורה שלילית. הוא מכוער, פניו מעוותות, וגופו שעיר, או עם כתובות קעקע האופייניות לשודדי דרכים.
בתמונות שונגה מופיעים גם אלי שינטו ובודהיזם. למשל, שבעת אלי המזל הטוב (שישה גברים ואישה) באורגיה. שדים, כגון טנגו
(Tengu), נראים מקיימים יחסי מין עם בני אדם. אפו הפאלי של הקונוהאנא טנגו (Konohana tengu) משמש לעינוג נשים. שדים אחרים (Oni) מתוארים בסצנות אונס של נשים או גברים. אל הרעם (Kaminari) נראה גם הוא לעתים בסצנות דומות. על פי האמונה אסור היה לנשים להתקלח בזמן רעמים מחשש שאל הרעם יאנוס אותן.
סצנות ארוטיות בהם משתתפים בעלי חיים החלו להופיע בשונגה מאמצע המאה ה־18. למשל אישה מתנה אהבים עם תמנון ענק, או שועלים שנהפכים לבני אדם ומפתים גברים ונשים. באמנות הם מתוארים לבושים בגדים, או כאנשים בעלי זנב. תמונות המתארות יחסים אינטימיים עם בעלי חיים צוירו לרוב כפרודיה. לעתים כלבים או חתולים נראים מזדווגים ליד בני אדם.
הומוסקסואליות (nanshoku) הייתה מקובלת ביפן בקרב בני אצולה, נזירים במקדשים בודהיסטיים וסמוראים (bido - הדרך היפה; wakashudo - דרך הנערים), כמו בתרבויות אחרות בעולם העתיק. בדרך כלל מערכת היחסים הייתה בין גבר מבוגר (חונך, אקטיבי) לנער צעיר אותו חנך (פסיבי), והיא הייתה רגשית ומינית כאחד. בתקופת אדו פיתח המעמד הבורגני סוג חדש של יחסים הומוסקסואליים, שבאו לחקות את דרכי הסמוראים. אך, קשרים אלו היו בעלי אופי מזדמן והתבססו בעיקר על זנות של שחקני קאבוקי ששיחקו בתפקידי נשים (onnagata). בערים פעלו "בתי־ילדים" (kodomo-ya) בהם נערים צעירים שימשמו זונות. בשונגה הנערים נראים לבושים ומאופרים כנשים, אך תסרוקותם אופיינית לבני גילם. למרות זאת, סגנון החיים המקובל ביפן של תקופת אדו לא היה הומוסקסואלי בעיקרו אלא בי־סקסואלי, משום שהגברים שניהלו מערכות יחסים עם נערים היו כמעט תמיד נשואים.
בתמונות שונגה רבות המתארות יחסים הומוסקסואליים נראים שלושה אנשים: גבר, נער ואישה. שחקני קאבוקי ששיחקו בתפקידי נשים תינו אהבים עם גברים ונשים כאחד, והיו נושא לפרודיות בשונגה. בתמונות אלו הופיעו רמזים לשערוריות הקשורות לנשות אצולה שבילו עמם. בשונגה יש גם תיאורים של אהבת נשים. הן בדרך כלל משתמשות בחפצים דמויי איברי מין גבריים ולעתים אחת מהם עוטה מסכה של גבר על פניה.
יפן המסורתית הייתה גן עדן ארוטי, אך אחרי הכיבוש האמריקני גברה בה המוסרנות המערבית. בשנת 1958 נאסרה הזנות (מאז היא קיימת מחוץ לחוק, אך ללא הפרעת השלטונות) ורובעי השעשועים פורקו. רובעי השעשועים המודרניים של יפן גדושים מועדונים מסוגים שונים שהפכו לפנטסיה הארוטית של יפן העכשווית.
תודות:
התערוכה מוצגת באדיבות האספן עופר שגן, טוקיו.