קוקשי (こけし,kokeshi) הן בובות עץ יפניות. הבובות מיוצרות בעבודת יד על ידי בעלי מלאכה, שהתמחו בהכנת כלי עץ, או על ידי אמנים יוצרים. מקורן באיזור טוהוקו (Tohoku), שבצפון מזרח יפן. עיצובן פשוט מאוד, ראשן עגול וגדול, גופן גלילי וקטן ביחס לראש והן נטולות גפיים. הבובות מעוצבות במגוון סגנונות ולכל איזור ביפן קו עיצובי ייחודי. הבובות המוקדמות לא נצבעו, אך היום רובן צבועות בשלל צבעים ומעוטרות בפרחים ובעיטורים מסורתיים שונים. תווי הפנים של הבובות מצוירים בקווים עדינים. חלקן מחייכות או בעלות מראה שובב וחלקן בעלות מבע רציני. אף על פי שקיימים סוגים שונים של בובות קוקשי, כולן מאופיינות בשלמות, יופי ופשטות - זהו גם מקור קסמן.
פירוש המונח "קוקשי" אינו ברור. ביפנית ניתן לכתוב את המילה בסימניות סיניות בעלות משמעויות שונות. על פי הסבר פשוט ומקובל ביפן הקוקשי היא פשוט בובה (芥子, keshi) עשויה עץ
(木, ki, ko), או בובה ( 芥子, keshi) קטנה (小, ko). לפיכך, הוחלט ב"כנס הקוקשי הגדול של יפן", שהתקיים בנארוקו
(Naruko) בשנת 1939, לכתוב את המילה באותיות ההיראגאנה
(hiragana) הפונטיות.
ההתייחסות המוקדמת ביותר לקוקשי בספרות מופיעה רק בשנת 1965. שם מצויין שמקורה של המילה קוקשי הוא בניב המקומי של העיר סנדאי (Sendai), במחוז מיאגי (Miyagi). בסנדאי היה נהוג להכין בובה מטרקוטה בשם קשי־נינגיו (keshi-ningyo). הבובות ידועות גם בשמות נוספים שמקורם באזורים שונים כגון, דקו
(deko), קידקו (kideko), ו־דקורוקו (dekoroko) במחוז פוקושימה
(Fukushima); קיבאקו (kibako), קיהוהוקו (kihohoko) ו־אובוקו
(obokko) במחוז מיאגי (Miyagi); האנגיו (hangyo) ו־קינינגיו
(kiningyo) בנארוקו (Naruko).
מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה המוקדמת של הקוקשי. חוקרים אחדים סבורים שמקורן בנוהג דתי קדום. נוהג זה קשור לאמונה שנשמות המתים נכנסות לבובות העץ ושוכנות בהן. ייתכן גם שהן הוכנו לכבוד המתים ולזכרם. שאמאניות (Itako) יפניות העלו באוב את רוחות המתים ונהגו להשתמש בזמן הטקס במקל בצורת בובה נטולת גפיים (Oshira-sama). ייתכן שמקור הדבר באמונה, שלבובת המקל כוחות על טבעיים.
שתי עובדות נוספות הקשורות לנושא הטהרה, עשויות אף הן, להסביר את התפתחות הקוקשי. בדת השינטו (Shinto) קיימת הקפדה על טהרה, ניקיון, ויופי. ההיטהרות נעשית על ידי רחצה פולחנית (misogi) בנהר, בים, או תחת מפל מים. הרחצה הפולחנית וההקפדה על טהרה הובילו לפיתוח רמה גבוהה של היגיינה אישית ולהופעתם של בתי מרחץ ליד מעיינות חמים.
במאה ה־12, הופיע ביפן טקס פולחני נוסף, שבמהלכו הוכנו בובות נייר או קש. את הבובות נהגו להשליך לנהר באמונה כי יחד איתן יעלמו במעמקים מחלות ומזל רע. ביפן, בובות לא היו רק צעצוע, אלא קמע המגן על יוצרן. ייתכן שגם לקוקשי נועד תפקיד טקסי בטהרה ובריפוי מחלות. הדבר מסביר גם מדוע הקוקשי התפתחו דווקא ליד בתי מרחץ. על פי סברה אחרת, הקוקשי היו כלי עיסוי בעלי ידיות אחיזה גליליות וראשים עגולים שהמתרחצים עיסו בהם את גופם. לפיכך, הקוקושי נטולות ידיים ורגליים. מאוחר יותר החלו לעטר אותן בדמותם של ילדים וילדות יפי מראה ועד מהרה, הן נפוצו בכל רחבי יפן. אנשים שלא היה ביכולתם לרכוש בובות פורצלן רכשו בובות עץ אלו. ייתכן, שבובות העץ הגליליות שימשו נשכן לתינוקות שצימחו שיניים. קוקשי ניתנו כמתנות יומולדת. איכרים נתנו לילדיהם לשחק בקוקשי מתוך כוונה לחלות את פני האלים, דבר שהבטיח יבול מוצלח.
תחילה (1830-1804) ייצרו את הקוקשי חרטי עץ (kiji-shi, Rokuro-shi) מאיזור שינצ'י שוראקו (Shinchi Shuraku), ליד המעיינות החמים "טוגאטה" (Togatta) בזאו (Zao), שבמחוז מיאגי. בין השנים 1844-1830 נפוצה הטכניקה לבתי מרחץ במעיינות חמים נוספים כגון, טסוצ'יו (Tsuchiyu) במחוז פוקושימה ונארוקו במחוז מיאגי. לכל בובות הקוקשי מכנה משותף ברור, אבל בכל אזור התפתחו עיטורים וצורות שונים. משנות השמונים של המאה ה־19 נהוג למיין את הקוקשי לעשר עד אחת עשרה קבוצות, על פי האזורים בהם נוצרו: טסוצ'יו (Tsuchiyu), יאג'ירו (Yajiro), טוגאטה (Togatta), זאוטאקאיו (Zaotakayu), היג'יאורי (Hijiori), סאקונאמי (Sakunami), נארוקו (Naruko), קיג'יאמה (Kijiyama), נאנבו (Nanbu) וטסוגארו (Tsugaru). יש הרואים ביאמאגאטה (Yamagata) קבוצה נפרדת מסאקונאמי ומגדירים אותה כקבוצה האחת עשרה.
בתחילה היו רק שלוש קבוצות: זאו, טסוצ'יו ונארוקו והבובות יוצרו בעזרת מחרטה המופעלת בידי שני אנשים - החרט ומסובב המחרטה. במשך הזמן החלו ליצר את הבובות במחרטה המונעת בעזרת הרגל, דבר שאפשר לאדם אחד לייצר את הבובה לבדו. הקוקשי היוו כנראה מקור הכנסה נוסף לבעלי מלאכה מקומיים, שהתמחו בהכנת כלי בית מעץ. בחורפים קרים הם הכינו את הבובות ומכרו אותן כמזכרות למבקרים שהגיעו לבתי המרחץ כדי להשתכשך במעיינות החמים.
עצים שונים משמשים ליצירת בובות קוקשי וביניהם עצי הדובדבן, אדר יפני (itaya-kaede) והמיזוקי (mizuki (水木. לפני שניתן להשתמש בעץ להכנת קוקשי יש לייבשו במשך שנה ועד חמש שנים. פירוש המילה מיזוקי ביפנית הוא "עץ מים" ולכן הבובות שימשו בעבר גם כקמע נגד שריפות.
בובות הקוקשי, שעד לא מזמן ניתן היה לרכוש כמעט בכל מקום ביפן, נעלמו זה מכבר מבתי המרחץ שליד המעיינות החמים. עתה הן מצויות במוזיאונים, גלריות ובחנויות בודדות, ומעלות תחושת נוסטלגיה ליפן של תקופת שווה (Showa; 1989-1926). בשנים האחרונות ישנה עליה במספר אספני בובות הקוקשי ביפן ומחוצה לה.
בתערוכה מוצגות בובות קוקשי מודרניות, משנות החמישים של המאה העשרים ואילך, כולן מאוספו של יעקב פס. חלקן פרי יצירתם של אמני קוקשי ידועים וחלקן נוצרו על ידי בעלי מלאכה על פי דוגמאות של בובות קוקשי מודרניות ונמכרו כמזכרות.