אמנות הבונסאי

המילה היפנית 'בּוֹנְסַאִי' (盆栽) נכתבת על ידי שתי סימניות כתב סיניות: 'בּוֹן' משמעו מגש 'וסַאִי' משמעו שתילה ובתרגום חופשי 'שתילה במגש'.

'בונסאי' אינו זן של עץ ננסי, כפי שרבים נוהגים לחשוב, אלא אמנות בה משתמשים בזנים רבים של עצים ושיחים. זני העצים הללו אינם מוטציות וגם לא צמחים שעברו פיתוח גנטי על מנת שיוותרו ננסיים בגיל מופלג. כמו כן, הם לא נשארים במידות קטנות עקב השפעת הורמונים או חומרים כימיים כלשהם. למעשה, עצי הבונסאי זהים לעצים רגילים הצומחים בטבע. לעתים הם נאספים מן הטבע על ידי מגדלי בונסאי אשר מתחילים לעצבם ולטפחם. באמצעות גיזום, קיטום, הכוונת הגזע והענפים, המגדלים מחקים את הפעולה של כוחות הטבע. כתוצאה מכך, העץ מקבל מבנה של עץ בוגר אבל נותר במידות קטנות.

על ידי טיפול מתאים, עץ הבונסאי יכול להאריך ימים הרבה מעבר לימיו של מקבילו בטבע. שגרת הטיפול בבונסאי כוללת שמירה על איכות הקרקע המספקת לעץ את מזונו, השקיה סדירה, הרחקת טפילים, ופעולות נוספות שמטרתן, מעבר לפן האמנותי, לשמר את העץ בחיוניותו.

ראשיתה של אמנות הבונסאי בחצרות המנזרים של סין העתיקה לפני כשלושת אלפים שנים. הנזירים נהגו לאסוף סלעים קטנים שהזכירו בצורתם את ההרים המקודשים להם ולהניחם בקערות מים. את הקערות הציבו בפינות התפילה האישיות שלהם. אמנות זו נקראה 'בּוֹ-שַאן-לוּ' (הרים קסומים).

במאה השנייה לספירה הגיעו לסין מהודו נזירים בודהיסטים, שהביאו עימם ידע רפואי רב ונשאו בין כליהם קערות בהן גדלו עשבי מרפא. צמחים אלו, ששהו בכלים תקופות ארוכות החלו לקבל צורה של עצים ננסיים. כתוצאה מכך, התפתחה בסין אמנות בה האמנים יצרו תבניות נוף ושילבו בין ההרים הקסומים ובין צמחי המרפא וזנים נוספים של שיחים ועצים. אמנות זו נקראה 'פֶּנְגִ'ינְג'.

בתקופת קַאמָאקוּרָה (1333-1185) יפן אימצה אמנויות רבות שמקורן בסין. בין האמנויות הללו, שחדרו למנזרים היפניים ולאריסטוקרטיה המקומית, היו ארכיטקטורה, שירה, קליגרפיה ו'פֶּנְגִ'ינְג'.
אמנות הטיפוח של עץ בודד בכלי שטוח כבשה את לב היפנים במיוחד ובמהלך השנים השתלבה האמנות בפילוסופיה והפכה לסמל של ההרמוניה בין האדם, הרוח והטבע. הבונסאי תואר על ידי המאסטרים היפנים הראשונים כתמצית יופיו של הטבע והעיסוק בבונסאי נחשב למסע בו האדם מתוודע אל חלקו ביקום ולעוצמתו של הטבע.

באמצע המאה ה-19, לאחר כ-250 שנות הסתגרות, יפן פתחה את שעריה לעולם המערבי. המבקרים הראשונים ביפן נדהמו מיופיים של עצי הבונסאי ונשאו אותם לרחבי העולם. לאחר מלחמת העולם השנייה הביקוש במערב לעצי בונסאי גבר מאוד. לפיכך, אמני בונסאי הקימו משתלות בהם גידלו את העצים באופן מסחרי על מנת לספק את הביקוש.

בשנים האחרונות, אמנות הבונסאי פופולרית בעולם כולו. אנשים מגדלים בונסאי למטרת התעמקות בפילוסופיות המזרח הרחוק, על מנת להינות מיופיו של הפסל החי, מן האתגר בעיצוב עץ שיזכה בהכרה עולמית, או כדי להכניס פיסת טבע מיוחדת אל בין כתלי ביתם.

לישראל הבונסאי הגיע לפני ארבעים שנים לערך. אך רק בעשור האחרון אמנות הבונסאי חדרה לתודעת ציבור. כיום פועלים בארץ שני מועדוני בונסאי, עשרות חובבים עצמאיים, משתלות בונסאי ומרכזי הדרכה לאמנות הבונסאי. העצים המוצגים בתערוכה זו הם פרי יצירתם של מגדלי בונסאי ישראליים מכל שכבות האוכלוסייה. חלקם אמני בונסאי ותיקים ואחרים חובבים מוכשרים שעוסקים ביצירת בונסאי שנים ספורות בלבד.

קסמו של הבונסאי בהיותו ביטוי שובה לב, מרגש ומרומם לעוצמתו של הטבע. הבונסאי הנישא בכלי, כמו שגריר של הטבע הבא אל מחוזותיו של האדם, משמש לו תזכורת מתמדת לעולם המופלא בו הוא חי ובכך מעניק לו חוויה עמוקה ומתמשכת שמטמיעה בנפשו סגולות יקרות וערכים של אהבה, סבלנות וחמלה.