הקליגפיה (הכתיבה התמה) והקוקוג'י (סימניות מגולפות על לוחות עץ) הן אמנויות שמקורן בסין וממנה יובאו לקוריאה וליפן. יצירת קוקוג'י משלבת ידע מוקדם בקליגרפיה, ציור ומלאכת גילוף. בעוד במערב התפתחו האותיות לכתב פונטי, המבוסס על ההיגוי של המילה, בסין התפתחו סימניות הכתב מציורים המבוססים על המשמעות של המילה. הכתב היה לחלק בלתי נפרד מהאמנות ובעיקר מן הציור. במילון לשפה הסינית מן המאה הראשונה לפני הספירה רשומות המלים 'לכתוב' ו'לצייר' באותה סימנית כתב. סימנית זו מתארת יד האוחזת במכחול ומשרטטת גבולות של שדה. עד היום קווים רבים האופייניים לכתיבה התמה משמשים גם לציור. לכן קליגרפים רבים מתמחים גם בציורי במבוק ועשבים שונים בהם משיכת המכחול דומה לזו של הקליגרפיה.
הצייר והקליגרף משתמשים באותם כלים וחומרים: מכחול, נייר (או משי) ודיו. מכחול הכתיבה והציור (fude) עשוי במבוק, שאליו מחוברת ציצית שערות של בעלי חיים שונים. הדיו (sumi) מופקת מפחם עץ אורן, שמנים צמחיים ומדבק שהופק בעבר מעורות של בעלי חיים. את התערובת יוצקים למקל של דיו מוצקה. מקל זה מומס במים על ידי שפשופו על גבי כלי אבן (suzuri) לתמיסה בעלת ריכוז ראוי לציור ולכתיבה. אופי הקווים, הכתמים והגוונים נקבע על פי הכוח המופעל על המכחול וכמות הדיו. החומרים המשמשים בדרך כלל לכתיבה ולציור בדיו הם נייר ומשי. הנייר הומצא בסין במאה השניה לפני הספירה וביפן החלו ביצורו במאה החמישית. ביפן מקובל מאוד להשתמש בוואשי (washi; נייר יפני) העשוי מן הקליפה הפנימית של עץ ממשפחת התות (kozo).
היפנים אימצו את כתב הסימניות הסיני עם בוא הבודהיזם ליפן בימי הנסיך שוטוקו (Shotoku; 622-574) והן מכונות קאנג'י (kanji; אותיות האן) על שם שושלת האן הסינית (Han; 202 לפנה"ס ועד 220 לספירה) שבה נקבעה צורתן הסופית. היפנים משלבים בכתיבה קאנג'י וסימנים פונטיים, המציינים צליל בלבד, המכונים קאנה (kana), ובהם היראגאנה (hiragana; אותיות מפותלות) וקאטאקאנה (katakana; אותיות קטועות) אשר התפתחו ביפן במאה התשיעית. ההיראגאנה נכתבת בקווים מפותלים והקאטאקאנה בקווים ישרים. הסינים והיפנים כותבים בטורים מימין לשמאל או בשורות משמאל לימין כמו באנגלית, וללא סימני פיסוק.
הכתב הסיני התפתח מסגנון הקובון (kobun; סימנית כתב עתיקה) המבוסס על סימנים ארכאיים שהיו חקוקים על עצמות של חיות, שריוני צבים, ברונזה ואבן, ושימשו בין היתר גם לניבוי עתידות. הכתב היה ציורי וייצג דימוי של הנושא המתואר. כתב הסימניות העתיק, שנפוץ בסגנונות מקומיים שונים בסין, שהייתה מחולקת למדינות עצמאיות, היה בשימוש עד 300 לפני הספירה.
עם איחודה של סין תחת שושלת צ'ין (207-221 לפנה"ס) אוחדו גם סגנונות הכתב העתיק לסגנון המכונה טנשו (tensho; כתב החותם). כתב זה, שבו הסימניות מופיעות בצורתן העתיקה, שימש לגלופות של חותמות. קריאתו קשה ואף קשה לזייפו. פרט ליצירות אשר נכתבות לעתים בכתב הטנשו הרי שגם את החותמות יוצרים לרוב באותו הכתב. סגנון הריישו (reisho; כתב פקידים), המופשט יותר, החל מתפתח אף הוא עם איחוד סין כנראה בגלל העבודה הפקידותית הרבה שנעשתה באותה העת.
באחרית ימיה של שושלת האן התפתחו סגנונות נוספים: הקאישו (kaisho; כתב רשמי) בו הסימניות נכתבות בצורתן המרובעת השלמה והוא היסוד לסימניות המודפסות של ימינו; הגיושו (gyôsho; כתב שוטף) שהוא שיטה מהירה יותר לכתיבת הקאישו ובו נכתבות הסימניות בצורה מעוגלת יותר עם קווים מחוברים, מה שהקל על הכתיבה, אך הקשה על הקריאה; הסושו (sôsho; כתב עשבי), בו קווי המיתאר הנוקשים של סימניות הכתב מתמזגים ומצוירים בסלסול ובהפשטה רבה. קריאה וכתיבה של כתב זה היא נחלת אמנים המתמחים בו. כמו כן, כתב זה מיוחד לנזירי הזן וידוע באופיו החופשי והמהיר. סגנון זה מביע במשיכת מכחול מהירות את הספונטניות של רוח הזן הבאה לאחר מדיטציה ממושכת.
בסין הקדומה התפתחה מסורת של גילוף סימניות כתב על לוחות אבן ועל לוחות עץ למטרות שונות וביניהן גם לדפוס. ההדפסה מגלופות עץ התפתחה בסין כבר במאה השמינית. הדַפָּס שרטט במהופך על לוח עץ את הטקסט או את הציור שרצה לשכפל, גילף בעץ כך שהדגם בלט בתבליט, צבע את הגלופה בדיו והעביר את הצורה אל נייר.
אותיות מגולפות על עץ שימשו גם כשלטים (kanban) לבתי עסק. בתקנה יפנית משנת 701 (Taihô) ניתן למצוא התייחסות לנושא השילוט: "כאשר אדם מקים דוכן בשוק בכל חודש בעיר, עליו לציין את פרטי הסחורה על גבי שלט." ביפן, אף נשמר שלט עץ מתקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1192). שלטי עץ עדיין מתנוססים בפתחם של מקדשים בודהיסטיים. בין השנים 1672-1661 שלטי הקאנג'י הפכו פופולריים. בתקופת אדו (Edo; 1868-1603) הופיעו שלטים ובהם משחקי מלים. למשל "קאנבאן מוסומה" (kanban musume) שמשמעו "נערת מכירות", או "קאנבאן או אורוסו" (kanban wo orosu) שמשמעו "לסגור את החנות". עדיין משתמשים במשחקי מלים אלו היום. בשלטים הפשוטים לא השתמשו במלים, כך הציבור שלא ידע קרוא וכתוב יכול היה להבינם: גילוף של מחרוזת תפילה או חבית סאקה הספיקו על מנת להעביר את המסר. בתקופה המודרנית הוחלפו שלטי העץ הישנים, שלא נחשבו לאמנות מסורתית, בשלטי מתכת מבריקים ושלטי ניאון. כיום קשה למצוא שלט עץ, פרט אולי בחנויות עתיקות מקומיות. הקסם של שלטי העץ הוא בעיצוב גרפי נועז ומחוכם, ובעצם היותם תיעוד של המסחר והטעם של מעמד הסוחרים בתקופת אדו ומייג'י (Meiji; 1912-1868). שלטי הקאנבאן שייכים אמנם לעברה של יפן ומבטאים חוש עיסקי מפותח, אך גם היום יש אומנים מעטים שמכינים שלטי פנים (senjagaku) לבתי עסק יפניים.
אומנות גילוף סימניות קאנג'י על לוחות עץ זכתה לעדנה מחודשת בתקופה המודרנית. אמני קוקוג'י בני זמננו הפכו מסורת זו לאמנות גרידא. הם משתמשים בעיקר בעץ קאטסורה (צרסידיפילון יפני). האמנים מכינים סקיצות ראשוניות במכחול ובדיו. לאחר מכן מעתיקים את הדימוי לנייר העתקה אותו מצמידים אל לוח עץ ששויף היטב בעזרת דבק מתאים ומגלפים את הכתוב (גילוף שקע), או את הרקע סביב הסימניות (גילוף בלט) בעזרת סכיני חיתוך ומפסלות שונות. תחילה, חותכים את קווי המיתאר של הדימוי על מנת שהמפסלות לא תפגענה בטעות בחלקי הכתב. לוח בעובי כ-3 סנטימטרים נלקח מגזע העץ. ניתנת חשיבות רבה לבחירת חלק העץ המתאים לעבודה ולכיוון של סיבי העץ. ישנם מספר אופנים לגילוף שטחי עץ גדולים: בצורת גלים, בצורת משבצות, בצורת צדפות בגדלים שונים (kamakurabori-fu) ועוד. לבסוף צובעים את האותיות ואת הרקע, או רק אחד מהם. הצבעים הפופולאריים הם ירוק, כחול, לבן וזהב. עובי הגלופה מקנה ליצירה איכות פיסולית.
אמני קוקוג'י רבים מעדיפים את סגנון הטנשו, שדומה לציור. למשל, הסימנית "ציפור" מזכירה ציור של ציפור במעופה והסימנית "צבי" דומה לצבי עם קרניים מהודרות, סימניות שמשמען "אמא" ו"ילד" נראות כדמויות של אם ובנה. יחד עם זאת, אמני הקוקוג'י מצליחים לשמר בגילוף את חשיבותן ויופיין של משיכות המכחול בקליגרפיה היפנית.
כבוד גדול הוא לנו להציג את אמנות הקוקוג'י לראשונה בישראל. טכניקות הגילוף והכנת הקוקוג'י הם פועל יוצא והישגים של דורות רבים של בעלי מלאכה, והאמנים משמרים טכניקות אלה לדורות הבאים. בתערוכה, שישים יצירות קליגרפיה וקוקוג'י של שישים אמנים מן השורה הראשונה. תודתנו העמוקה נתונה לאגודה לקידום בינלאומי של תרבות הקליגרפיה, שהתערוכה מוצגת באדיבותה, למאסטר אוסודה טוסן ולמר אוקאדה שינקיצ'י על הסיוע הרב באירגון התערוכה ביפן ולכל האמנים שמשתתפים בה.