מורי

נוריקו יאנאגיסאווה נולדה בשנת 1940 בעיר המאמאטסו שבמחוז שיזואוקה ביפן. היא למדה באוניברסיטה הלאומית לאמנויות ולמוזיקה בטוקיו. בלימודי התואר הראשון התמחתה בציורי שמן, ובתואר השני התמחתה בהדפסי תחריט. בתום לימודיה זכתה בפרס מטעם איגוד ההדפס היפני, והיתה לחברה הצעירה ביותר באיגוד זה; דבר הנחשב לכבוד גדול ביפן. בשנים 1975-1971 חיה יאנאגיסאווה בניו יורק ויצרה בטכניקת ההדפס; שהות זו הובילה לפריצה בקריירה הבינלאומית שלה.

משנת 1969 ואילך קיימה יאנאגיסאווה תערוכות יחיד רבות ביפן, ארצות הברית, קוריאה, פורטוגל, איטליה ועוד. היא גם השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בכל העולם והדפסיה מצויים באוספיהם של מוזיאונים שונים ביפן ובארצות הברית. תערוכתה הנוכחית הגיעה למוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית לאחר שהוצגה זה לא מכבר בבולגריה.

בעבודותיה של יאנאגיסאווה מספר נושאים מרכזיים כגוף האדם והאדמה. האדמה, היא מקום ומקור חיינו, ומעשיו ופועלו של האדם על האדמה הם ללא ספק מוקד ההתעניינות של יאנאגיסאווה. האדם מצויר לרוב עירום או דמוי בובה, רצועות בד עוטפות את גופו כתכריכים. הוא גם חסר ראש משום שיאנאגיסאווה אינה מעוניינת לעסוק באדם אינדיבידולי אלא באדם האוניברסלי. מאחר שאין היא שואפת ליצור דרמה אישית, היא בחרה בטכניקת התחריט שהיא שפת ביטוי אמנותית בינלאומית. עם זאת, כל אלה נעשים מבעד לנקודת המבט האישית של עולמה הפרטי.

מוטיב אחר המופיע בהדפסים וקשור לפועלו של האדם הוא גדם עץ כרות ששורשיו בולטים מעל פני האדמה. במקדשי שינטו רבים צומחים עצים עתיקים בשטח המקדש. על פי האמונה משמש העץ העתיק משכן לאלים היורדים מן ההרים בעיקר עם בוא האביב על מנת להפרות את השדות ולכן הוא מקודש. השמדת העצים המקודשים היא אחת מפעולות האדם המודרני על האדמה. העץ הגדום והענפים הכרותים בהדפסים הם התרסה של האמנית נגד כריתת העצים והריסתם של מקדשי שינטו. יאנאגיסאווה מזהירה מפני הכחדתן של המסורת והתרבות היפנית המקורית לאור השפעת העולם המודרני והמעבר מן הסגידה לטבע אל ערי בטון וברזל. אולי גם האדם חסר הראש מסמל חוסר שורשים, תרבות ומסורת.

יאנאגיסאווה מאמינה בשימור המסורת ולא בהריסתה למען החדש. לפיכך החלטתי ביחד עם האמנית לקרוא לתערוכתה "מורי"
(mori), למילה מורי ביפנית שתי משמעויות "יער" ו"המתחם עליו ניצב מקדש השינטו". אמנם שתי המילים נכתבות בסימניות סיניות שונות, אך צלילן זהה. אולי אין זה מקרה שהגיית המילים שווה והדבר מעיד על קרבתה של דת השינטו לטבע.

המאובנים המצוירים בהדפסיה על גוף האדם או על גבי אבני מצבות הם "הדפסים" שיצר הטבע. רצועות הבד הכרוכות סביב גופו של האדם כתכריכים והמאובנים מסמלים את גלגל המוות והלידה מחדש, ובכך את הזמן. אמנות המזרח הרחוק הושפעה מהתפיסה הבודהיסטית שהעולם הוא בר חלוף והעיסוק בחלוף היה לערך אסתטי באמנות היפנית. הרגע שאדם זוכה בו להבנה כי העולם הוא ברחלוף מלווה ב"עצב שבדברים" (mono no aware) אך גם בהנאה אסתטית. היופי, על פי תפיסה זו, מצוי אפוא ברגע הקמילה ולא בשיא הפריחה, והמוות נחשב ליפה משום שהוא ביטוי לזמני ולחולף. העצים הנכרתים על ידי האדם בשיא גדילתם ומבלי שהשלימו את גלגל חייהם הם סימן למוטיב מלנכולי אך אסתטי בולט בעבודותיה של יאנאגיסאווה ומה שעושה אותן כה יפניות.
באמנות המערבית הקלסית תפיסת היופי התרכזה בגוף האדם ובשלמותו. לעומת זאת, בתפיסה האסתטית המזרחית האדם אינו נחשב מרכז העולם ואידאל היופי אינו אלא הטבע ולא האדם בזכות עצמו. האדם הוא חלק מן הטבע והטבע אינו משמש רקע לאדם אלא מהווה מטרה בפני עצמה. עבודותיה של יאנאגיסאווה נעות בין שתי תפיסות אלו: אין הן פיגורטיביות לגמרי או אבסטרקטיות לגמרי. ההליכה בשביל הביניים היא אולי סימן לחוסר רצון של האמנית להגיע להגדרה ברורה ונבחנת של סגנון הציור ועל ידי כך לתת מקום להצגת אפשרויות רבות.

למוטיבים השונים ברוב הדפסיה של יאנאגיסאווה, כגון גוף האדם, מאובנים וגדמי עצים, ערך שווה. תחושה זו נוצרת כתוצאה מהעמדתם זה לצד זה באותו המישור (juxtaposition), יאנאגיסאווה אינה מבליטה מוטיב זה או אחר על ידי שימוש באור וצל או על ידי הדגשתם בצבעים בולטים במיוחד על הרקע. טכניקה זו יוצרת תחושה של שטיחות. ההתייחסות אל הנייר כאל משטח דו-ממדי וחוסר הרצון ליצור בו אשליה של תלת ממדיות, מקורה ללא ספק באסתטיקה היפנית המסורתית.

חלק מן ההדפסים של יאנאגיסאווה מחולקים לשני חלקים שאינם שווים בגודלם. בחלק אחד מצוירת המציאות העכשווית, והחלק השני, שנותר כמעט ריק, מסמל את המציאות הפוטנציאלית. מוטיב הכנף החוזר בכמה הדפסים בשטח הלבן או בתוך הציור עצמו מסמל את האפשרות לעוף מכאן לעולם אחר או למציאות חדשה. כלומר, הכנף היא סמל לחופש של הטבע ליצור מציאות חדשה בעתיד. בשטח הלבן משתמשת יאנאגיסאווה בצבעי היסוד - כחול, אדום וצהוב - החודרים לעתים אל תמונת המציאות העכשווית. בחלקים שמצויירת בהם המציאות העכשווית, היא משתמשת גם בצבעים המורכבים מצבעי היסוד כמו ירוק וכתום, ובגוונים רבים ושונים. צבעי היסוד המופיעים בחללים הריקים הם אבני היסוד מהם בונה הטבע את ריבוא הדברים. הפוטנציאל של הטבע מצוי ביסודות המרכיבים אותו אך התוצאה נתונה לחירותו לערבב את מרכיבי היסוד וליצור דברים חדשים, כשם שהאמן חופשי ליצור קשת נרחבת של צבעים בעלי גוונים אין ספור מאותם שלושת צבעי היסוד.

מספר הדפסים בתערוכה מכנה יאנאגיסאווה "קטעים". קטעים אלו הם כמו שירי הייקו היפניים הקצרים (17 הברות) המורכבים מחמש עד תשע מילים בערך וחסרים מילות קישור. הקטעים הם פיסות מציאות שאנו תופסים בתפיסה ישירה ואינטואיטיבית, ובראייה צלולה מקשרים אותן לכלל תמונת מציאות אחת.