לאמונה בשדים וברוחות שמור מקום חשוב בפולקלור היפני לאורך ההיסטוריה. משולבים בו מיתולוגיה ואמונות עממיות שמקורן בדת השינטו היפנית המקורית, בבודהיזם ובטאואיזם שהובאו ליפן מהודו ומסין.
כל תרבות מתבוננת בעולם ומנסה להסבירו בדרך משלה. תופעות טבע לא מובנות זורעות באדם פחד, כי אין ביכולתו לצפות אותן. לכן פעמים רבות נעשה ניסיון להסבירן על ידי כוחות על טבעיים. האגדות והסיפורים על שדים ורוחות הם פן חיוני להכרתן ולהבנתן של תרבויות המזרח הרחוק ובכלל זה יפן, והם קוסמים לילדים ולמבוגרים כאחד. אמנים ומשוררים רואים בהם מקור השראה בלתי נדלה ליצירותיהם.
היפנים מאמינים שהם מוקפים רוחות בכל שעה וזמן. בשינטו
(Shinto), מסופר ששמונה מיליון אלים שוכנים בשמים ובארץ - בהרים, בנהרות, בעצים, באבנים, בבתים ובמחסנים, ואפילו באח הבישול ובבית השימוש. בתים יפניים מסורתיים העשויים עץ משמיעים לעתים קולות חריקה הנובעים מהקונסטרוקציה המיוחדת שלהם. רעשים וקולות אלו סיפקו תמיד חומר לדימיון. פרופסור אינואואה אנריו (Inoue Enryo) מאוניברסיטת קיוטו נודע בשם "הפרופסור לשדים ורוחות" (Bakemono Hakase) משום שהוא חקר קולות אלו וקטלג אותם כסוגים שונים של שדים ורוחות. אינואואה כתב כמה ספרים על שדים ורוחות ובהם הספר "היצירה האמיתית על שדים ורוחות" (Bakemono no Shotai).
על פי האמונה השינטואיסטית, לאחר מותו האדם הופך לרוח ולעתים אפילו לאל. הבודהיזם שמצא דרכו לשעריה הפתוחים של יפן במאה השישית לספירה הביא עמו אמונה בכוחות על טבעיים נוספים - ברוחות המתים ובבעלי חיים בעלי כוחות על טבעיים.
אלי השינטו הרבים היו לעתים גם הסיבה להיווצרם של שדים. אחת האגדות מספרת על האל סוסאנואו נו מיקוטו (Susanoo no Mikoto), אחיה של אלת השמש, שנתקף חמת זעם, ליבו התבקע ויצאה ממנו אמה נו זאקוגאמי (Ama no Zakogami) אלת הטנגו
(Tengu) - יצורים אלוהיים־מיתולוגיים, שוכני יערות, בעלי כוחות על טבעיים.
בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) האמינו בתופעות על טבעיות רבות, בקיום נשמות של מתים המשוטטות בין החיים, דמונים הגורמים מחלות, מגפות, רעב ועוד. הדמונים מופיעים בצורת אש, וברק, ונשמעים כרעמים. בתקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185) התחזקה האמונה בנשמות המתים ובכוחם העל טבעי של בעלי חיים שונים, כגון שועלים, דביבונים יפניים ונחשים המתעתעים בבני האדם. על פי האמונה, בעלי חיים אלו יכולים לפשוט וללבוש צורות חיים שונות. הדבר אפשרי במיוחד אם הם מאריכים ימים או מתנהגים באופן שונה מן הרגיל.
בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1573-1336) האמינו כי גם חפצים שונים עלולים להפוך לדמונים. כלי בית בשנת המאה לקיומם הופכים אף לאלים (Tsugumo no Kami; אלים של תשעים ותשע שנה). בפולקלור היפני יש סיפורים על חפצים ששוכנות בהם רוחות של אלים ולכן יש לנהוג בהם ביתר עדינות ובכבוד. עצמים מן הטבע או חפצים שנעשו בידי אדם יכולים להיות בעלי כוחות על טבעיים במיוחד אם הם קיימים שנים רבות. היפנים מנקים בכל שנה את הבית (Susuharai) משום שהם מאמינים שאם לא יעשו כן החפצים יזדהמו וכתוצאה מכך יגרמו לתופעות שליליות.
בתקופת מומויאמה (Momoyama; 1600-1573) ובתקופת אדו
(Edo; 1868-1603) האמינו שאפילו אם אדם היה צדיק בחייו הוא יכול להפוך לדמון או למפלצת לאחר מותו, בעיקר אם הוא מת כתוצאה ממגפה או מחלה. במקרה של מוות לא טבעי אדם יכל להפוך לחיה, לכלב או לנחש. כמו כן, גברה האמונה בכוחם של בעלי חיים להפוך לרוחות ולשדים, והנושא הופיע באמנות יותר מבעבר.
גם בימינו עדיין נשמעים מדי פעם סיפורים על רוחות ושדים בטלוויזיה ובעיתונים. האגדות והסיפורים העממיים משמרים אמונות אלו, והן באות לידי ביטוי באמנות יפן על כל גווניה: רישום, ציור, הדפס, פיסול, וגם בתיאטרון. נושאים אלו מוצגים לעתים באמנות בהקשר היסטורי או חברתי־תרבותי.
היפנים תופסים את הטבע הסובב אותם כמלא רוחות בעלי כוחות מאגיים השוכנים בכול. בכוחם של אלים אלו לעזור לאדם להתגבר על כוחות רשע ולהפוך מזל רע לטוב. בקוג'יקי (Kojiki; רשומות דברים עתיקים, 712) העולם מחולק לשלושה חלקים. טאקאמא־גא־הארה (Takama-ga-hara) - המישור השמימי
העליון - שהאלים שוכנים בו; נאקא־טסו־קוני (Naka-tsu-kuni) - הארץ המרכזית - שאלי הארץ חיים בה; ויומי־נו־קוני (Yomi-no-kuni) - ארץ המתים - שנשמות המתים כולם, הצדיקים והחוטאים, מגיעות אליה. ארץ המתים לא הייתה מקום הענשה או חינוך מחדש, אף על פי שלעתים היא נקשרה לזוהמה.
כאשר הגיע הבודהיזם ליפן, האמונה בעולם החיים, בעולם המתים, ובארץ הבודהא הטהורה (Jodo; הארץ הטהורה אשר בפאתי מערב) קיבלה משמעות חדשה. עולם המתים הפך להיות מעין גיהינום, והתנהגות האדם בחייו קבעה אם נשמתו תגיע לגיהינום או לארץ הטהורה.
בסוף תקופת הייאן, נזיר מכת טנדאי (Tendai) בשם גנשין
(Genshin; 1017-942) החל להשתמש בדרשותיו בציורים אשר מטרתם הייתה לגרום למאמינים להתפלל לאלת הרחמים על מנת לזכות בהארה. היצירות המכונות תמונות הגיהינום (Jigoku-e) הן דוגמה לציורים אלו שבהם השדים מכהנים כמשרתיו של שליט הגיהינום אמה דאיו (Emma Daio).
במשך הזמן, התמזגו האמונות היפניות העממיות עם האמונות הבודהיסטיות עד כי לעתים קשה להפריד ביניהן. היפנים מאמינים כי לאחר מותו של אדם נשמתו כעוסה ולא טהורה (Aramitama). לכן במשך שבע שנים נערכים טקסים להשקטת הנשמה ולטיהורה (25 יום לאחר המוות, ביום השנה הראשונה, בשנה השביעית וכו'). באופן זה נשמת המת הופכת לרוח השומרת על המשפחה ודואגת לרווחתה, מגינה על הצאצאים ומדריכה אותם בעת הצורך (Sorei). על פי האמונה, נשמות שעדיין לא הגיעו לשלב זה לא התרחקו די מביתן לעבר עולם המתים והן משוטטות בין עולם החיים לעולם המתים. מסיבה זו מקפידים בני המשפחה להתפלל להשקטתה של הנשמה ולהגיש לה מנחות. אם לא יעשו כן, הנשמה תישאר ליד הבית זמן רב מן הדרוש ותתחיל לרדוף את בני הבית ולגרום לאסונות. נשמות מתים שלא זכו לטקסי טיהור יכולות בנקל לחזור לעולם החיים בצורת שדים.
גם רגשות אנושיים יכולים להפוך ליצורים דמוניים. אם המת אינו חש הקלה ממצב רגשי עז, כמו כעס, קנאה או תשוקה מתוסכלת, נשמתו תשוב לעולם כשד ותרדוף את האנשים האחראים לגורלה המר. לעתים הנשמה חוזרת כרוח רפאים ושוכנת במקום בו התגוררה בחייה.
לכל אלה נוספה גם אמונה בטקסים אזוטריים. היפנים שלמדו את המסורת הטאואיסטית הסינית מאמינים שיש באפשרותם של בני האדם לזכות בחיי נצח על ידי אימון גופני ורוחני מפרך. ניתן למצוא לכך ביטוי בכת השוגנדו (Shugendo) שהופיעה בתקופת הייאן. בני כת זו רואים בהרים מקום משכנם של האלים ושל הבודהות, ופיתחו אמונה זו לדת ההרים. פסגות של הרים רבים ביפן נחשבות למקודשות (Reizan) והאנשים רוחשים להן כבוד רב.
השדים מופיעים עם רדת ליל. בתקופת הייאן נפוצה האמונה כי בלילות מסוימים צועדים השדים בתהלוכה ונעלמים עם שחר. במאה ה־14 הופיעה לראשונה מגילה מעוטרת בנושא זה המתואר לרוב בהומור רב וללא הפחדה דתית (Hyakki Yako או Hyakki Yagyo; "תהלוכת הלילה של מאה השדים"; הספרה מאה מציינת מספר רב). במגילה נראים שדים ויצורים מוזרים אחרים צועדים בדרך כלל מימין לשמאל עד שמאיר היום. בשנת 1776 פרסם טוריאמה סקיאן (Toriyama Sekien; 1788-1713) ספר בשם "תהלוכת הלילה של מאה השדים" ובו מצוירים יותר מ־150 דמונים, שדים ורוחות.
תהלוכת השדים הייתה בסיס למשחק פופולרי שכונה "מאה הסיפורים" (Hyaku Monogatari) שהופיע בתקופת אדו. לאחר השקיעה התכנסו מספר אנשים, הדליקו מאה נרות והחלו לספר סיפורי שדים ורוחות. לאחר כל סיפור כיבו נר אחד עד שהשתררה עלטה מוחלטת. בחשכה הייתה תחושה שמשהו מפחיד אכן קורה. בהתחלה שיחקו במשחק הסמוראים כדי לבחון את אומץ ליבם, ולאחר מכן הפך המשחק לפופולרי אצל הסוחרים בערים הגדולות. באותה עת החלו להופיע גם ספרים בנושא. תקופת בונקה
(Bunka; 1818-1804) ותקופת בונסיי (Bunsei; 1829-1818) היו תור הזהב של סיפורי השדים והרוחות. האיאשיה שוג'ו
(Hayashiya Shozo; 1842-1781), מספר מקצועי בתיאטרון עממי פופולרי (Yose), פיתח בתקופת בונסיי ז'אנר חדש באדו של סיפורי רוחות (Kaidan Banshi). ברפרטואר שלו נכללו גם "מאה הסיפורים". מראשית המאה ה־19 שימשו סיפורי הקובץ גם כנושאים בהדפסי האוקיו־א (Ukiyo-e; תמונות מן העולם החולף). אחד הידועים שבהם הוא סיפורו של קוהאדה קוהייג'י (Kohada Koheiji). קוהייג'י נרצח על ידי איש תיאטרון בשם אדאצ'י סאקורו
(Adachi Sakuro) שניהל רומן עם אוטסוקה (Otsuka), אשתו השנייה של קוהייג'י. לאחר רצח קוהייג'י נישאו השניים, אך רוחו של המת החלה לרדוף אותם ולבסוף הם מצאו את מותם באופן לא טבעי. מחזה הקאבוקי העוסק בנושא זה היה מקור לכמה סצנות ידועות אשר הופיעו בהדפסי העץ. אחת מהן היא דמות רוחו של קוהייג'י המתקרבת לכילה המכסה את מיטת אשתו. בהדפס נראית הרוח נשענת על הכילה, להבות האש המתארות את גופה מסמלות את זעמו הרב של קוהייג'י ואת רצונו בנקמה. לעתים ניתן לקרוא בחלק העליון של תמונות אלו את סיפור העלילה או חלק ממנה.