אגדה יפנית מספרת כי בשעת ציד נשבה, לבו של הנסיך יאמאטו טאקרו (Yamato Takeru) אחר יופיים של העצים המעוטרים בצבעי הסתיו. טאקרו קטף ענף כדי להביט מקרוב ביופי העלים. מן המקום שנשבר בו הענף החל לצאת מהל שהפך מיד לנוזל שחור ומבריק. טאקרו החליט לקשט בתמיסה את אחד החפצים האהובים עליו, וכך החלו היפנים מעטרים כלים בלכה. אמנות הלכה משמשת לעיטור חפצים שימושיים שונים, כגון כלי בית, רהיטים, חפצים קישוטיים.
עבודות לכה יוצרו במקומות רבים באסיה המזרחית. בסין וביפן אמנות הלכה הייתה ידועה כבר באלף השני לפני הספירה. לפי ממצאים ארכיאולוגיים, כלי לכה מעוטרים נמצאו ביפן כבר בתקופת ג'ומון (Jomon; 300-10,000 לפני הספירה). אמנות הלכה מוזכרת בספרות היפנית כבר בשנת 587 לספירה.
הלכה היא שרף המופק מעץ אוג הלכה (Rhus vernicifera). היא נמשחת בשכבות רבות (nuri) על גבי כלים שונים עד שנוצר ציפוי מושלם. נוזל הלכה הגולמי (ki urushi) שימש חומר איטום או חיזוק של כלים מסוימים ושימור בעיקר של מזון. הלכה משחירה כאשר היא באה במגע עם חמצן, ומתייבשת ומתקשה דווקא במזג אוויר לח האופייני ליפן. את נוזל הלכה הגולמי עיבדו עד שהתקבל צבע שחור או אדום מבריק ומרחו אותו על משטח הכלי. הדרכים לעיבוד הלכה שונות ומגוונות ולעתים הלכה אף עשויה לאבד את המראה הטבעי שלה ולהיראות כעבודת מתכת. הדבר ניכר בעיקר בטכניקות המאקי־א (maki-e; תמונה שנעשית על ידי פיזור אבקת זהב או כסף) והקאמאקורה־בורי (kamakura-bori; גילוף הלכה או העץ). כלי לכה מעוטרים נעים ממשטחים חלקים המדגישים את צורת הכלי ועד לעיצוב פרי מלאכת מחשבת שהתעלם מצורתו המקורית של הכלי והוא מזכיר יותר עבודת כיור בחומר. בדרך כלל אין קשר בין העיטור של הכלים האלה לבין הפונקציה שלהם, אך הדבר הוביל להתפתחות הווירטואוזיות הטכנית והאומנותית.
הכלי שעליו נמרחת הלכה עשוי מחומרים שונים: עץ, במבוק, עור, קרמיקה, נצרים, פרטי לבוש, ועוד. ברוב התקופות השתמשו בעץ הברוש היפני הקשיח או בפבלוניה לעיצוב הכלי. פעמים רבות כוסה המשטח העליון בנייר, במשי או בקנבוס לפני מריחת הלכה, כדי להבטיח שהוא יהיה חלק ביותר. במאה ה־17 נוספה טכניקה של כיסוי הכלי בחומר המופק מאצות (funori; agar-agar); כאשר חומר זה בא במגע עם מים הוא הופך למקפא שקוף. בתקופות מאוחרות יותר, כדי להוזיל את התהליך, הכלי כוסה בנייר עיתון או לא כוסה כלל לפני ציפויו בלכה.
לאומנות הלכה מסורת ארוכה ביפן והיא הועברה מאב לבן. כדי ליצור כלי לכה מעולה נדרשת מומחיות רבה. ראשית, כדי שהכלי יוכל להיסגר ולהיפתח בקלות אך בו זמנית גם לא יאפשר חדירת אוויר פנימה, על האומן שמגלף את הכלי לקחת בחשבון את שכבות הלכה הרבות (שלושים ויותר) שיימרחו עליו לאחר מכן על ידי אומן הלכה. תהליך הייבוש של הלכה בין שכבה לשכבה וליטושה ארוך. אומנים מיוחדים התמחו רק בציפוי הלכה בזהב ואחרים עסקו בעיטור בלבד.
אומנות הלכה כמו אומנויות אחרות ביפן הייתה תחת פיקוח ממשלתי. בשנת 701 הוצא צו המורה על שתילת עצי אוג לכה והפרשה של מס מיבול הלכה למדינה. באותה תקופה החלה להתפתח ביפן תעשייה של כלי לכה שימושיים. החלו להשתמש בלכה גם לעיטור חפציהם של הסמוראים, ובעיקר נדנים של חרבות. בחפירות ארכיאולוגיות של הארמון הקיסרי מתקופת נארה (Nara; 794-710) נמצאו גם מצנפות של אצילים משוחות בלכה. בגלל כושרה של הלכה להתקשות היא אפשרה עיצובן של המצנפות השונות ושמירתן בצורה הרצויה. בתקופה זו נעשו גם פסלים בודהיסטיים בטכניקת הלכה היבשה (kanshitsu). טכניקה זו הגיעה ליפן מסין, שם היא הייתה ידועה כבר בתקופת האן (206 לפני הספירה - 220 לספירה). הסינים כינו טכניקה זו "בד בשכבות" (chia chu). הבד נטבל בלכה נוזלית ועוצב שכבה על גבי שכבה מעל מסגרת, שאותה הסירו לאחר שהלכה התקשתה בצורה הרצויה. יתרונם של פסלים אלו הוא שהם קלי משקל וניתן להעבירם בקלות ממקום למקום. לעתים פסלים אלו צופו בעלי זהב.
עד לתקופת נארה היו ידועות ביפן הלכה השחורה והלכה האדומה, שבה השתמשו לאיטום ארונות מתים בתקופות עתיקות. הצבע האדום נחשב ללא ספק לבעל כוחות על טבעיים, אולי בגלל שהוא משקף את צבע החיים. בתקופת נארה החלו האומנים היפנים להשתמש בצבעים נוספים בעבודות הלכה, בעיקר בצהוב ובירוק, אך ניתן למצוא גם עבודות לכה ובהן חמישה צבעים. כדי ליצור את הצבעים השונים הוסיפו ללכה פיגמנטים שונים: תערובת של אצטט (מחל חומצת לימון), ברזל, פיח, וצבע שחור ששימש לצביעת שיני הנשים (ohaguro) יצרה צבע שחור כהה במיוחד; צינובר
(cinnabar) יצר את האדום; ומתערובת של אורפימנט (תלת סולפיד הארסן) ואינדיגו הפיקו את הצבע הירוק.
בראשית המאה השמינית היה ביכולתם של האומנים היפנים להשתמש בלכה צבעונית, אך נראה כי הם העדיפו בעיקר את הלכה השחורה וטכניקת העיטור בלכה הגיעה לרמה אומנותית גבוהה ביותר. האומנים החלו לעטר את כלי הלכה בדרכים שונות. הם ציירו בעזרת מכחול ישירות על הלכה עם תמיסה עשויה אבקת כסף וזהב מעורבת בדבקים שונים (kingin-e). החיסרון בשיטה זו הוא שהשכבה המצוירת נוטה להתקלף עם הזמן. במקרים אחרים הוסיפו על הלכה פיסות של עלי זהב וכסף כדי ליצור משטח חלק
(heidatsu או hyomon). כמו כן, עיטרו את הלכה בשיבוץ (raden) של חומרים שונים, בעיקר באם הפנינה מצדפות שונות ובשנהב. מקורו של שיבוץ אם הפנינה הוא בסין. הטכניקה הפכה פופולרית בעיקר בתקופת אדו (Edo; 1868-1603) ואומצה על ידי אומני הלכה ממשפחת סומאדה (Somada). אומני סומאדה פיתחו טכניקה זו עד לרמה הדומה למוזאיקה, ולכן לכה בשיבוץ אם הפנינה נודעת כ"לכת סומאדה". במחצית השנייה של המאה ה־19 התמחו אומנים ממשפחת שיבאיאמה (Shibayama) בטכניקה מיוחדת של גילוף שנהב ושיבוצו בעבודות לכה, והשם שיבאיאמה הפך למושג טכני שמכנים בו עד היום עבודות שיבוץ של שנהב ושל חומרים אחרים.
בין המאה השמינית למאה העשירית הופיעו עיטורים שנעשו על ידי פיזור אבקת זהב וכסף על הלכה ולאחר זאת ליטשו אותה
(makkinru). מתקופת הייאן (Heian; 1185-794) ואילך טכניקה זו נודעת בשם מאקי־א. קיימות טכניקות מאקי־א רבות. בין החשובות שבהן: היראמאקי־א (hiramaki-e) שבה נשמר המשטח החלק, וטאקאמאקי־א (takamaki-e) שהתפתחה בתקופת קאמאקורה
(1392-1185) ובה העיצוב המוזהב מובלט על ידי הגבהת שטח העיטור בעזרת חומר, פחם, או אבקה, כדי שהוא לא ייראה רק בעין אלא גם יורגש על ידי מישוש. טכניקה אחרת היא הטוגידאשי
(togidashi), שבה מוסיפים שכבות של לכה על גבי המאקי־א ולאחר מכן מלטשים וממרקים את הכלי עד שהציור נחשף. טכניקה נוספת היא הנאשיג'י (nashiji), שבה מפזרים אבקת זהב עדינה על משטח הלכה. השם nashiji מרמז למראה קליפתו הזהובה של האגס היפני (nashi). באירופה טכניקה זו מוכרת בשם aventurine בגלל דמיונה לזכוכית ונציאנית בשם זה. ההבדל בין המאקי־א לנאשיג'י הוא בכך שבטכניקת הנאשיג'י כל השטח מכוסה על ידי אבקת זהב ואילו בטכניקת המאקי־א רק העיטור מכוסה באבקה.
שיטת עיצוב נוספת שהופיעה בסוף תקופת קאמאקורה היא טכניקת גילוף המכונה קאמאקורה־בורי, שמקורה בסין. במקור, הגילוף נעשה על גבי שכבות לכה רבות, אך הוכנו גם כלים שבסיס העץ שלהן גולף ולאחר מכן צופה בלכה. בתחילת תקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1573-1336) טכניקה זו הייתה פופולרית במיוחד, משום שהנזירים נהגו לשאת עמם קופסאות כאלה ובהן כתבי קודש. דוגמת הגילוף הנפוצה הייתה של פרחי קמליה ואדמונית.
עיטור כלי הלכה מעודן ומתוחכם ונושאיו לקוחים מן הטבע, חיי היום יום, האגדות, הדת, השירה והספרות. למשל, הנושא "כרכרה (gosho guruma) ופרחי קחוון החוף (moon flowers)" לקוח מאחת האפיזודות ב"סיפור גנז'י" (המאה ה־11) שמסופר בה על ביקורו של הנסיך גנז'י בביתה של נסיכת פרחי קחוון החוף. יש גם עיטורים שמשולבים בהם כתב ותמונה (ashide) ובהם פסוקי שירה או סימניות סיניות. בתקופת אדו הושפעו העיטורים מן הנושאים שהופיעו בהדפסי העץ הצבעוניים, בעיקר מן הסדרות שעסקו בנופים מפורסמים.
בין הכלים המוצגים בתערוכה קופסאות למכשירי כתיבה (suzuri-bako) וקופסאות לקטורת (Kogo) בעיקר מתקופת אדו, תקופת הזוהר האחרונה של האמנות היפנית המסורתית. בעת זו התגבש המעמד הבינוני שהיה צמא לחפצי אמנות מרהיבים. הלהיטות אחר הידור ופאר אחראית לא במעט לסגנון ולטכניקה המיוחדים הבאים לידי ביטוי בתערוכה זו.