יפן, השוכנת בשרשרת איים בלב ים ממזרח ליבשת אסיה, היא ארץ שהטבע חנן אותה בשפע מים מתוקים ובמשקעים הממלאים את נהרותיה ואגמיה, ובמפלי מים לרוב. רוב היישובים ביפן סמוכים למקור מים זה או אחר, ומאכלי ים הם מקור חלבון חשוב בתזונת היפנים. לכן גם העבודה וחיי היום יום מתנהלים על שפת המים. הים והריחוק מן היבשת הם אחד המרכיבים שהגנו על יפן מפלישת עמים זרים. הדבר איפשר ליפנים להתגבש ולשמר את תרבותם המסורתית לדורות.
על פי המיתולוגיה היפנית בריאת הארץ ואלי שינטו רבים קשורה במים. על פי המיתוס, האל איזאנאגי (Izanagi) ואחותו האלה איזאנאמי (Izanami) ירדו מהשמים אל "הגשר השמימי הצף". איזאנאגי טבל את חניתו במי האוקיינוס ומן הטיפות שנשרו ממנה נוצר האי היפני הראשון - אונו־גורו־ג'ימה (Ono-goro-jima). האלים ירדו אל האי והולידו איים ואלים שונים. כאשר ילדה איזאנאמי את אל האש היא נצרבה ומתה. איזאנאגי ירד לחפשה בארץ המתים אך שדים הניסו אותו משם. כשעלה מן השאול, על פי הסיפור, היה עליו להיטהר. לשם כך טבל את גופו בנהר. מטיפות מים שניגרו מבגדיו ומגופו נבראו אלים נוספים. מטיפה שזלפה מעינו השמאלית נוצרה אלת השמש אמאטראסו אומיקאמי (Amaterasu Omikami) ומזו שנשרה מקצה אפו נברא אל הסערה סוסואנו או מיקוטו (Susano o Mikoto).
דת השינטו קשורה בחקלאות וייתכן שהסיפור המיתולוגי הזה בא להסביר את היחס למים כחומר בריאה בגלל שדות האורז המוצפים מים. עד היום טקס הטהרה (Oharai) בשינטו נעשה באמצעות רחצה פולחנית של כל הגוף במים (Misogi) או על ידי שטיפת הפה והידיים במים מאגן (Mitarashi) הנמצא בפתח כל מקדש. הרחיצה במים מיועדת לטהר את הנפש יותר מאשר לטהר את הגוף.
על פי דת השינטו, אלי השינטו מתגלים ומגולמים בכל דבר בטבע וביקום, וגם בצורות מים שונות, כגון מפלי מים, מעיינות, נהרות, ימים ואגמים. מקומות אלו מסומנים על ידי חבל מקודש
(Shimenawa) או שער טוריי (Torii) המסמלים את הגבול בין קודש לחול. הדבר מקנה למים חשיבות רוחנית גדולה. מאמינים עולים לרגל למפלי מים מקודשים ונהנים לרחוץ בהם. על פי האמונה רחיצה תחת מפל מים מקודש עשויה אף לטהר מחטאים. בהדפס מפל פודו באוג'י (Fudo Waterfall at Oji; 1857) של אנדו הירושיגה (Ando Hiroshige; 1858-1797) ניתן לראות מספר אנשים שבאו לרחוץ במפל פודו שבצפון אדו, על שמו של האל הבודהיסטי. המילה פודו משמעה "בלתי ניתן להזזה" ובהדפס זה המפל אכן נראה כעמוד שאינו ניתן להזזה ומימיו נופלים בזווית ישרה למטה.
לאלוהויות המים ביפן אופי דו ערכי: פן חיובי מביא מזל, כגון עושר הים (Umi no Sachi) ופן שלילי הרסני, כגון הטסונאמי (Tsunami; גליי ענק). על פי ממצאים ארכיאולוגיים, נראה כי כבר בתקופות קדומות העלו לעתים קורבנות אדם או מנחות עשויות מתכת לאלי המים. בכרוניקה היפנית "ניהון־שוקי" (Nihon-shoki), שנערכה בשנת 720 לספירה, מסופר כי אינא הימה (Ina Hime), אחותו של הקיסר הראשון של יפן ג'ימו (Jimmu), השליכה עצמה עם חרב אל מימיי ים קומאנו (Kumano) הסוערים במקום שספינתו של אחיה נקלעה למצוקה. היא הפכה לאלת הים והחרב (Sachi Mochi no Kami). אולם העלאת קורבנות אדם נעשתה כנראה רק לעתים רחוקות, ובדרך כלל, כאשר מישהו היה נתון בסכנה בים הושלכו למים חפצי מתכת, כגון חרבות ומראות כמנחות לאלי המים. בסיפור משנת 935 מסופר כי מפליגים שנקלעו לסערה בים השליכו למים סרטי נייר (Nusa) כדי לפייס את אלוהות המים במקום, אך המים לא שקטו עד שהושלכה לים מראה.
במאה ה־12 חגגו איכרים את שובו של האביב והחלו בהכנות לשתילת האורז. הם הכינו בובות נייר מחוספסות וגסות והשליכו אותן לנהר באמונה כי יחד איתן ייעלמו במעמקים מחלות ומזל רע. גם היום טקס זה נערך באזורים אחדים ביפן. עד היום מקובל במקומות מסוימים להשליך עוגות אורז לנהרות כדי למנוע הצפות או אסונות טבע אחרים הקשורים במים.
כבר בשנת 927, ככתוב ב"אנגי־שיקי" (Engi-shiki; מנהגי תקופת אנגי), שהושלם בשנה זו, ניתן למצוא תיעוד של 32 מקדשים שהוקדשו לאלי המים, הים, המעיינות, הנהרות, המפלים, האגמים, הגשם והנמלים, שהיו למקומות קדושים. אל המים סויג'ין (Suijin) הוא אל שממלכתו הם נהרות מפלי המים, בארות וכדומה. במקומות מסוימים אף הניחו פסל שלו ליד הבאר. נחשים ודרקונים נחשבו לא אחת להתגלמויות שלו. אחד המקדשים הידועים ביותר המקדשים את הים, ששמו מופיע כבר ב"אנגי־שיקי", הוא סומיושי־ג'ינגה (Sumiyoshi-jinja) הנמצא בסטסו (Setsu) שבקרבת אוסאקה.
למים תפקיד חשוב גם בקוסמולוגיה הבודהיסטית, משום שכל קלפא (Kalpa; 4,320,000 שנים) חדשה מתחילה עם נשיבת רוח שמביאה עמה מים עד שנוצר עולם חדש. בסוטרת הלוטוס הבודהיסטית, המים הם מטפורה לעולם החולף, העומד בניגוד לאשליית הקביעות של כל הדברים. ישיבה במדיטציה ליד מקור מים או מדיטציה שמדומה בה תמונת מים (Suisokan) נועדה להוביל את הנזיר להבנה שהכול חולף. אלת הרחמים קאנון
(Kannon) מתוארת בציורים זן־בודהיסטיים מן המאה ה־13 ואילך לבושה בגלימה לבנה (Byaku-e Kannon) המסמלת את רוחה הנאורה והטהורה, יושבת במדיטציה על סלע ליד פלג מים. המקור לנושא הציורים האלו הוא אגדה הודית המספרת על הנער סודהאנה (Sudhana) שביקר את קאנון במקום משכנה שבהר פוטאלאקה (Potalaka), כדי שתעזור לו להגיע אל ההארה, ומצאה ישובה במדיטציה לצד נחל. בציור הדיו של טראזאקי קוגיו
(Terazaki Kogyo, 1919-1866) על ראשה של קאנון כתר והירח העולה מאחוריה משמש לה הילה. העץ המצויר מאחור הוא מעין הד לגופה. הדמות והסלע נרשמו במהירות ובמשיכות מכחול חופשיות, ואילו פרטי הפנים והכתר הוספו בקווים עדינים ובהירים, כבציורי דיו האופייניים לאמנות הזן. קווים מפותלים ספורים בלבד מתארים את זרימת פלג המים. גם בציורי דיו הקרובים ברוחם לרוח הזן תיאור המים נעשה בצורה מינימליסטית ותמציתית עד שכמעט אינם מצוירים כלל ועל הצופה לתארם בדמיונו.
בבודהיזם המים מתוארים לעתים כמעופשים ובוציים, כדוגמת ברכת הלוטוס שמתוכה צומח ניצן פרח הלוטוס. פרח זה, סמל הטוהר, הצומח כביכול מן הטומאה, הוא רמז לכך שבעולם החולף אין מקום להבחנות קונספטואליות. לפיכך, המים קשורים בפילוסופיה הטוענת לשבירת הקונספציות המטפיזיות המצדדות בשניות (דואליזם) ובאופן כללי להארה רוחנית. לפיכך הפך פרח הלוטוס הצומח במימי הביצה סמל הבודהיזם.
בבודהיזם המים גם מתוארים כמקום מעבר בין העולם הזה לעולם הנירוונה. חציית נהר או מקור מים הם סמל לשאיפה לחכמה. המים הם הגבול בין העולמות אך גם האמצעי המקשר ביניהם. בבודהיזם, גלגל הלידות והמיתות נקשר למים (Shôji-kai). כדי להיוולד לחופה של ההארה, כל יצור חי חייב לעבור בים הגורל. הסוטרות הושוו לא אחת לספינה המשיטה את הנשמות התועות אל חוף מבטחים - הנירוונה. אנשים שעוזבים את משפחתם ומשנים את שמם עם כניסתם לחיי נזירות בבודהיזם מדומים לעתים לנהרות שמאבדים את זהותם עם הישפכם לים הגדול.
בציורים של אלים מן הפנתאון הבודהיסטי, נראית פעמים רבות דמות אל ניצבת לחוף ים או נהר. יש שהאל עומד על סלע הניצב איתן בניגוד למים הזורמים סביב. למשל, פודו מיו־או (Fudo
Myo-o; "הבלתי ניתן להזזה"), החשוב מבין "מלכי הזוהר", ובישאמון־טן (Bishamon-ten) המגן על הצפון מקבוצת "ארבעת מלכי השמים". פודו מיו־או מוקף להבות, שהן סמל הטוהר, ביד ימינו חרב הצדק, ובשמאלו חבל שבעזרתו הוא כופת את אויבי הבודהיזם. בכתבים בודהיסטיים אחדים מצוין כי החבל משמש גם חכה, שבעזרתה הוא מושה מן הנהר את הנשמות התועות ומובילן אל ידיעת האמת. כל אלה מעידים על האופי החיובי של המים בבודהיזם.
ברחבי יפן מתקיימים פסטיבלים שונים המיועדים לאלי המים. בטקסים אלה מוגשים מים כמנחה בתוך קערה לפני המקום המקודש הבודהיסטי. בניגאטסו־דו (Nigatsu-do, מילולית: היכל החודש השני), שבמקדש טודאי־ג'י (Todaiji) שבנארה, מתקיים טקס פופולרי מאוד הידוע בשם אומיזוטורי (Omizutori). בטקס מגישים מי מעיין זכים כמנחה לקאנון בעלת אחד עשר הראשים בחודש השני על פי הלוח הירחי.
היפנים פיתחו את הקשר למים לטקס רחצה שכולו רגיעה נפשית, הנאה אסתטית והרגשה טובה. הרחצה קשורה כמובן בהיגיינה אישית, אך היא גם המקום ל"התרועעות בעירום" (Hadaka Tsukiai), כלומר להתרועעות חברתית. עד לפני זמן לא רב התרחצו גברים ונשים יחדיו, ובמקומות מסוימים הדבר נהוג גם היום. הרחצה הטקסית מתרחשת בבתי מרחץ ציבוריים הממוקמים בדרך כלל במעיינות חמים. אין ספק שהיפנים הם מהנקיים בעמי העולם, ויפני לא יפספס הזדמנות לטבול ממושכות במים, שחומם מגיע עד 43 מעלות, לפחות פעם ביום. ייתכן שהמנהג לטבול במים כה חמים נעוץ באקלים החורפי הקר, ובבתים שבעבר היה קשה מאוד לחממם. בהדפס העץ של טוריי קיונאגה (Torii Kiyonaga; 1815-1752) נראות נשים וילד בבית מרחץ ציבורי. ההדפס עוסק ברחצה האישית, המתקיימת לפני הטבילה המשותפת בברכת המים החמים. מצד שמאל למעלה נראה גבר המביט בנעשה מבעד לאשנב קטן. בחלק העליון של ההדפס מצוירת תמונה שתלויה על הקיר ובה גלים שוצפים וקוצפים.
כאמור, רוב היישובים ביפן נמצאים סמוך למקור מים כלשהו. לכן חיי היום יום התנהלו בקרבתם, והתעסוקה אף היא היתה קשורה במים, החל בדיג וכלה בגידול אורז בשדות מוצפים. מכיוון שהמים הם דבר חיוני לחקלאות האורז, רבים מן השירים המתארים את שתילת האורז עוסקים באלי השדות (Ta no Kami), שמקורם באלת השמש ובאלת מים נקבית. באמנות גם מתוארים בעלי חיים מציאותיים ודמיוניים החיים במים, כגון דגים, צבי ים ודרקונים.
אין ספק כי האופי האלוהי של הטבע השפיע באמנות היפנית על תיאור הנוף בכלל ועל תיאור המים בפרט. כמעט לא ניתן למצוא תמונת נוף אחת שהמים אינם מרכיב מרכזי בה. תיאור הנוף היה נושא מרכזי באמנות המזרח הרחוק, במיוחד בציורי הדיו עד המאה ה־17. בניגוד לאמנות המערבית, המעמידה את האדם במרכז, בציורי הדיו היפניים הנושא המרכזי הוא אגמים אפופי ערפל, נהרות ומפלי מים המפלסים דרכם בין הרים נישאים, ואילו האדם תופס רק מקום קטן בין איתני הטבע. בכך ניכרת השפעת קונבנציות הציור הקונפוציאניות הסיניות, בעיקר על ציורי הדיו היפניים. על פי תורת קונפוציוס, לכל דבר יש מקום ביקום. האדם אמנם קטן לנוכח עוצמת הטבע, אך אין זה מעיד על היותו חסר חשיבות במערכת הקוסמית. עם זאת, אין ספק כי התנשאות של האדם על הטבע רחוקה ממסורת זו. כך נוצר סגנון ציור המתאר את הנוף בצורה הייררכית ואידיאלית, והמים תופסים בו מקום נכבד.
תיאור המים באמנות היפנית אמנם דומה בחלקו לתיאורם באמנות הסינית, אך גם שונה ממנה. בצד הסגנון האקדמי הסיני התפתחו ביפן סגנונות ציור אחרים, כגון יאמאטו־א (Yamato-e; ציור יפני). סגנון זה מאופיין בשטיחות. רקע מוזהב שנהגו להוסיף לנוף "משפר" את הטבע הריאליסטי כדי ליצור תמונה שנועדה להיות קישוטית יותר. בחלק מציורי הפרגודים ודלתות ההזזה של אסכולת קאנו (Kano) שאימצה, בין השאר, את ערכי סגנון היאמאטו־א השטוח, ניכר ניסיון עז להכניס את מכמני הטבע אל פנים הבית ובחלקם אף הייתה מגמה מוצהרת של התנשאות על הטבע. בסגנון זה אגם, למשל, מתואר ככתם צבע כחול וגדול. בראשית תקופת אדו הופיע סגנון ציור נוסף, האופייני לאסכולת רימפה (Rimpa). זהו סגנון דקורטיבי, אשר בו כוחה של היצירה טמון במתח שבין ציור נטורליסטי לציור מסוגנן. למשל, מים בסגנון זה מתוארים לא אחת כסרט מפותל או על ידי מספר קווים כתלתלים מפותלים זה לצד זה. באותו סגנון, שכה אופייני לאוגאטה קורין (Ogata Korin, 1716-1658) בציורו "שזיף לבן ושזיף אדום" על זוג מסכים מתקפלים עוטרו לא אחת קופסאות לכה והוכנו סטנסילים
(Katazome) לעיצוב בדים. במאה ה־19 הופיע סגנון אורנמנטלי בציור המים, בו מוטיב הגל מצויר כחצי עיגול ובו קו קמור נתון מתחת לקו קמור קטן יותר וחוזר חלילה (Seigai-ha). סגנון אחר לציור מים מיוצג היטב בהדפס של קאטסושיקה הוקוסאי
(Katsushika Hokusai, 1849-1760) "הגל הגדול בקאנאגאווה" (בערך 1832-1830). בהדפס זה, גל ענק מתנשא מעלה ושולח אצבעות קצף לבנות כאילו לאחוז בספינות דייגים קטנות שעליהן הוא מאיים להתנפץ (Nami-gashira). השימוש שעשה הוקוסאי באלמנטים מן הטבע, כנושא למבנה הקומפוזיציה שלו, היה חדש באמנות היפנית של תקופתו. נראה כי האמן עיצב את הטבע מחדש ולתיאורו המדויק חשיבות משנית. הגל הגדול המבוסס על צורת מעגל והר פוג'י המצויר כקונוס מעידים על שילוב של צורות גיאומטריות אבסטרקטיות וצורות אקטואליות. אמנים אירופים כפול סזאן (1906-1839; הר סנט ויקטואר) ופול גוגן
(1903-1848), השתמשו אף הם באלמנטים מן הטבע כנושא למבנה הקומפוזיציה.
דרכים נוספות לתיאור מים באמנות היפנית ניתן לראות בהדפס של הוקוסאי המתאר את המפל שיושיצונה (Yoshitsune) רחץ בו את סוסו ביושינו (1835-1834). אשד המפל מתואר כאילו קפא על מקומו. בהדפס המניפה של אנדו הירושיגה שנראה בו הר פוג'י מעבר לגלים באנושימה, תיאור הים הגלי דומה ליריעת בד כחולה תכולה שאוחזים אותה בקצוות ומנענעים. ייתכן שהמקור לתיאור זה הוא בתיאטרון הקאבוקי שם משתמשים לעתים גם היום ביריעות בד כחול כדי ליצור אפקט של מים וגלים.
אם כן, המים באמנות היפנית המסורתית מתוארים באופן הבא: הים מתואר כיריעת בד, מפלי המים כעמודים או כאשד קפוא, קצף הגלים כאצבעות, ופלגי הנחל כסרטים מתולתלים. בהדפסי העץ הצבעוניים המים מתוארים על ידי שניים עד שלושה גוונים של כחול ותכלת, וקצף הגלים בצבע לבן. תנועת הקווים וכתמי הצבע המתארים את המים והגלים נעשתה בדרך כלל בניגוד להשתקפות הטבעית של האור. לעומת זאת, ב"הדפסים החדשים" (Shin-hanga) שהופיעו בראשית המאה העשרים, כבר ניתן לראות את השפעת האמנות המערבית על תיאור המים, והשתקפות האור בהם נעשתה באופן ריאליסטי יותר.
מים מתוארים גם ביצירות אמנות יפניות הקשורות לאגדות שעיקר סיפורן מתרחש בלב ים. למשל, באגדה על אוראשימה טארו
(Urashima Taro) הדייג, הנלקח על גבו של צב ים שהציל אל ארמונו של מלך הדרקון שבמצולות; במיתוס על אל הסערה סוסאנו או מיקוטו שהרג את נחש הדרקון המופקד על המים, הים והגשם, ושלף מזנבו חרב קסומה; אוניוואקה (Oniwaka) שהרג קרפיון ענק שבלע את אמו שנפלה למפל פודו; בסיפור על רעייתו של פוג'ווארה נו קאמאטארי (Fujiwara no Kamatari, 669-614) שצללה למעמקי הים כדי להשיב לבעלה פנינה יקרת ערך שנגנבה ממנו על ידי מלך הדרקון; או באגדה המתארת את הרוחות שואפות הנקם של שבט טאירה המובס עולות מהים וגורמות לסערה. נושא המים והאגדות הקשורות בהם מתוארים לא רק בציורים ובהדפסי עץ צבעוניים אם כי גם באביזרי חרבות, כלי לכה ועוד.