הספורט היפני הלאומי

אגדה מספרת כי עצם קיומו של העם היפני היתה תלויה בתוצאותיו של קרב סומו. על פ האגדה השליטה באיי יפן ניתנה ליפנים לאחר שהאל טאקמיקאזוצ'י (Takemikazuchi) ניצח בקרב סומו את האל טאקמינאקאטה (Takeminakata). יש המשערים כי מקורו של הסומו בדת השינטו (Shinto). קרבות הסומו היו חלק מטקס שהוקדש לאלים כתפילב לקציר מוצלח. הטקס, שהתקיים בין כתליו של המקדש, לווה בריקוד ותיפוף.

גם היום בשמונה בספטמבר, במקדש קאמו (Kamo) שבקיוטו, מתקיים 'טקס העורבים'. בטקס זה נוטלים חלק ילדים בקרבות סומו טקסיים. בתשעה בספטמבר, במקדש אויאמאזומי (Oyamazumi) שבאי אומישימה (Omishima), נזיר מנהל 'היאבקות' סומו עם אלוהות בלתי מראית ומובס על ידו. טקסים אלו נועדו לפייס את האלים ולנסות ליצור קשר בין האדם לאל. אמנם הסומו היום נושא פרסים יקרי ערך, אך בטקסיו שמורים ניחוחות העבר.

האיזכור הראשון של קרב סומו נמצא בכרוניקה היפנית הניהון-גי (Nihon-gi). מסופר בה כי בשבעה ביולי בשנת 23 לפני הספירה נערך קרב בין קואהאיה (Kuehaya) הבריון לבין הקדר סוקונה (Sukune) לפני הקיסר סוינין (Suinin). בתקופת נארה (במאה השמינית לספירה) נערכו היאבקויות סומו בארמון הקיסרי. עם תום הקרבות התקיים פסטיבל היאבקות שכלל מוזיקה וריקודים והשתתפו בו המתאבקים המנצחים. תוצאות התחרות קבעו מי מן הלוחמים יזכה בברכת האלים. הסומו באותם ימים שילב אלמנטים של אגרןף והיאבקות. תחת פטרונות החצר הקיסרית התפתחו חוקי הסומו, והוא היה לספורט שאנו מכירים היום.

בשנת 1192 נוסדה דיקטטורה צבאית בקאמאקורה (Kamakura). הלוחמים הבינו את התועלת הצבאית שבסומו והוא הפך באופן טבעי לתרגול טוב עבור הסמוראים. 'סומו סמוראי' היה בסיס להתפתחות שיטות לוחמה אחרות כמו הג'וג'יסטו והג'ודו (Jujitsu, Judo). עם התפוררות המבנה הפיאודלי החלו להיראות בפינות הרחוב סמוראים חסרי אדון (Ronin) שהציגו היאבקות סומו תמורת תשלום. לאחר שנים ארוכות של קרבות עקובים מדם, הושכן שלום ביפן עם עליית שלטון טוקוגאווה (Tokugawa) בשנת 1603. הדבר הוביל לשגשוג כלכלי ולעליית מעמד הסוחרים. קבוצות סומו התארגנו כדי לבדר את פשוטי העם, והסומו הפך לספורט לאומי תחת חסותו של הקיסר. שורשיו של איגוד הסומו היפני בקבוצות שנוסדו באותה התקופה.

זירת הסומו נקראת דויו (Dohyo). בעבר סימנו את הזירה בעזרת שקי אורז שהונחו זה לצד זה או שחציים הוטבע באדמה. הזירה עשויה חימר מיוחד המכוסה שכבת חול דקה. גובהה 60 סנטימטרים ושטחה 5.5 מטרים מרובעים. במרכז הזירה מעגל שקוטרו כ-4.6 מטרים העשוי מעשרים אגודות של שיבולי אורז המוטבעים בחימר. להקמת הזירה דרושות שבע משאיות מלאות חימר ושלושה ימי עבודה תחת פיקוח קפדני של כוהני שינטו. עם תום הקמתה מתקיים 'פסטיבל הזירה' (Dohyo matsuri). לפני כל טורניר, שלושה כוהנים לבושי לבן מטהרים את המקום בעזרת ארבעה ענפים המסמלים את ארבע עונות השנה. אחד הענפים מקושט בנייר לבן כדי למשוך את תשומת ליבם של האלים. הם נושאים תפילה ואומרים: "למען יאריכו חיי הארץ ומי ייתן כי הרוח והגשם יהיו לעולם". כד חרס לא מזוגג ובו קמיעות למזל טוב ומנחת מלח וסאקה (יין אורז) נטמן במרכז הזירה. מעל הזירה גג המאזכר גג של מקדש שינטו. בעבר נתמך הגג על ידי ארבעה עמודים, אך כדי שהעמודים לא יסתירו מעיני הקהל את המתרחש בזירה החלו לתלותו מן התקרה על ידי כבלים. גדילי משי המסמלים את ארבע עונות השנה משתלשלים מארבע פינות הגג. גדיל ירוק המסמל את האביב תלוי במזרח, גדיל אדום המסמל את הקיץ תלוי בדרום, גדיל לבן המסמל את הסתיו תלוי במערב וגדיל שחור המסמל את החורף תלוי בצפון. סלי במבוק המכילים מלח ודליים עשויים עץ ארז ובהם מים מונחים מתחת לגדיל האדום והלבן והם משמשים בטקס הטהרה. הזירה נחשבת אדמת קודש לסומו, ולכן אין מרשים לאישה להיכנס אליה ואין עולים עליה בנעליים. במהלך הטורניר מטאטאים את שכבת החול שמחוץ למעגל כדי שטביעת רגלו של המתאבק המושלך אל מחוץ לזירה תיראה בבירור.

ביפן מתקיימים שישה טורנירים של היאבקות סומו בשנה. מתוכם שלושה נערכים בטוקיו ואחד באוסקה, נגויה וקיושו. הטורנירים מתקיימים בחודשים ינואר, מרס, מאי, יולי, ספטמבר ונובמבר. בכל יום מחמישה עשר ימי התחרויות נלחם כל מתאבק פעם אחת עם מתאבק אחר. המנצח בטורניר הוא המתאבק שלו הכי הרבה ניצחונות. כפרס הוא מקבל את גביע הקיסר. פרסים נוספים מוענקים על רוח לחימה, על טכניקה טובה, ולמתאבק שהצליח להביס הכי הרבה אלופים. כדי לזכות באחד מן הפרסים הללו יש לנצח לפחות בשמונה קרבות מתוך חמישה עשר. לפני הקרב מכריז הכרוז את שמות המתאבקים מדף המונח על מניפה. חוקי הסומו פשוטים. המנצח הוא מי שהוציא את יריבו אל מחוץ לזירה או הפיל אותו.

מתאבקי הסומו נקראים ביפן ריקישי או סומוטורי (Rikishi, Sumotori). אין הם מחולקים לקבוצות על פי משקלם כמו בתחומי היאבקות אחרים. מובן שעל כל המתאבקים להיות ממין זכר. הגובה והמשקל המינימלי הנדרש כדי לעסוק בסומו הם: מתחת לגיל 18 כ-170 ס"מ גובה ו-70 ק"ג, ומעל גיל 18 כ-173 ס"מ גובה ו-75 ק"ג. מתאבקים בדרגות הגבוהות הם כבדי משקל. משקלם עשוי להגיע בממוצע לכ-150 ק"ג וגובהם כ-183 ס"מ. מבנה הגוף הרצוי הוא בצורת אגס וריכוזי השומן הם סביב המותניים והשוקיים. למרות משקלם הרב של מתאבקי הסומו מן הדרגות הגבוהות, הם חזקים, גמישים מאד וקלי תנועה. סוד תזונת מתאבקי הסומו הוא תבשיל הנקרא צ'אנקו-נאבה (Chanko-nabe). התבשיל מכיל כשניים עשר מרכיבים: ירקות טריים, בשר, דגים, סוכר וסויה. הצ'אנקו עצמו אינו משמין, אך הוא מוגש בכמויות גדולות ותוספת בלתי מוגבלת של אורז, בירה וסאקה. לאחר הארוחה נהנים המתאבקים משינה ערבה המסייעת לגופם להפוך את הקלוריות לשומן עודף.

המתאבקים הפעילים בספורט הסומו מסווגים באחת משש הרמות הרשמיות:
1. מאקונואוצ'י (Makunouchi) - הרמה הגבוהה ביותר.
2. ג'וריו (Juryo).
המתאבקים השייכים לשתי הרמות הנ"ל נקראים סקיטורי (Sekitori) והם מקבלים משכורת חודשית. הסקיטורי אינו מבצע כל עבודה מעבר לאימון, הוא מתרחץ ראשון, אוכל יותר והולך לישון מאוחר יותר.
3. מקושיטה (Makushita) - הרמה השנייה. מתאבקים ברמה זו מפקחים על מתאבקים מתחילים בזמן האימון.
4. סאנדאנמה (Sandanme) - הדרגה השלישית. מרמה זו ואילך המתאבקים משוחררים מכל המשימות המוטלות על המתאבקים ברמות הנמוכות יותר.
5. ג'ונידאן (Jonidan) - הדרגה השנייה.
6. ג'ונוקוצ'י (Jonokuchi) - הדרגה הראשונה. המתאבקים ברמה זו והבאה אחריה משמשים משרתים של המתאבקים הבוגרים ושל המאמנים. הם מציעים את מיטותיהם, מכבסים, מבשלים, מנקים ומבצעים כל מיני שליחויות עבורם.
7. מאאזומו (Maezumo) - פרה-סומו. זוהי הרמה התחילית שבה המתאבקים אינם לוחמים רשמיים והם חסרי זכויות.

תארי המתאבקים ברמה הראשונה הם:
יוקוזונה (Yokozuna) - אלוף האלופים.
אוזקי (Ozeki) - אלוף.
סקיוואקה (Sekiwake) - אלוף זוטר (דרגה ראשונה).
קומוסובי (Komusubi) - אלוף זוטר (דרגה שנייה).
מאאגאשירה (Maegashira) - מתאבק בכיר.

כל הרמות נקבעות על ידי איגוד הסומו בהתאם לכישורים שמצידים המתאבקים והן נכתבות בקליגרפיה מסורתית לפני התחרויות על גבי לוח הנקרא באנזוקה (Banzuke). בתחתית כל לוח רשום: "מי ייתן והסומו ימשיך למלא אולמות עוד אלף ועשרת אלפי שנים". עלייה בדרגות קשה. את דרגת היוקוזונה הנכספת מקבל מתאבק אשר ניצח כאוזקי בשתי תחרויות רצופות ויש לו הגישה המתאימה. מדרגה זו אין יורדים. יוקוזונה שהפסיד בטורניר פורש מהסומו מ'סיבות בריאותיות' או שהוא נדרש להתפטר.

סגנון תסרוקת השיער של המתאבק נקבע על פי הדרגה שלו. שערו של המאקונואוצ'י והג'וריו משוך לאחור וקשור מורם כלפי מעלה, וציצית השיער מסורקת כעלה של עץ הגינקו (Ginko). מקורה של אופנה זו בתקופת אדו (Edo; 1868-1603). מטרתה לשמר את המסורת ובין היתר היא גם משמשת כמעין מגן לראש כאשר הלוחם נופל. ניתן להבדיל בין המתאבקים לרמותיהם השונות על פי הריח המיוחד להם. המתאבקים נוהגים לשמן את שיערם במשחה ולה ריח קמליה המחזקת את התסרוקת במהלך הקרבות.

בזמן ההיאבקות לובשים המתאבקים את המאוואשי (Mawashi) - רצועת בד שאורכה מעל לתשעה מטרים. רצועת הבד מקופת לאורכה ארבע או שש פעמים. את הבד כורכים סביב המותן ובין הרגלים והיא נקשרת מאחור. מתאבקי ארבע הרמות הנמוכות משתמשים בבד קנבס שחור הדוהה לאחר שימוש רב והופך לאפור. מתאבקי שתי הרמות העליונות, הסקיטורי, מתאמנים במאוואשי מבד קנבס לבן, ובטורנירים מופיעים במאוואשי עשוי משי טהור במגוון צבעים. במהלך הקרבות הם לובשים גם חגורה צרה המשולבת בתחתית בד המותניים. זהו הסאגארי (Sagari) המעוצב בדוגמת החבל הקדוש במקדשי שינטו, ועליו תלויים 19 פסי משי. בתחילת הקרב מתאבקי שתי הרמות העליונות משתתפים בטקס בו הם לובשים קשומאוואשי (Keshomawashi) - סינרי משי צבעוניים רקומים בחוטי זהב וכסף בעבודת יד. לעיתים הם משובצים פנינים ואבנים טובות. על גבי הסינר רקום שמו של המתאבק ובתחתית שם המממן שתרם לו אותו. הסינרים המעוטרים יקרי ערך.

הטקסים המסורתיים הקשורים בסומו הפכו אותו לספורט מיוחד במינו. לפני תחילת הקרבות הסקיטורי נכנסים לזירה בשתי קבוצות המזרחית והמערבית. תחילה נכנסים בשורה מתאבקי הג'וריו, לבושים בסינר הצבעוני. כל לוחם נכנס לזירה כששמו נקרא. הוא מוחא כף פעם אחת, מרים במקצת את הסינר ומרים יד אחת כלפי מעלה. מקורו של טקס זה במאה ה-17 כמו דברים אחרים בסומו. מחיאת הכף מקורה בשינטו. היא מבוצעת לפני כל מקדש כדי למשוך את תשומת לבם של האלים. הרמת הסינר היא מחוות גוף שמטרתה לגרש רוחות רעות והרמת היד, שמקורה בימי הסמוראים, נועדה להראות שהלוחם אינו נושא נשק. טקס הכניסה לזירה של היוקוזונה, המכונה ביפנית דויו-אירי (Dohyo-iri), מורכב יותר. אלוף האלופים נכנס לזירה מלווה בשני עוזריו, אחד צועד לפניו ואחד מאחוריו. העוזר הראשון המכונה טסויו האראי (Tsuyu harai), 'מסיר הזיעה', והשני טאצ'י מוצ'י (Tachi mochi), 'נושא החרב', שהוא שומר הראש שלו. היוקוזונה לובש מעל הסינר חבל לבן עבה הקשור סביב מותניו. משקלו של החבל 14.5 ק"ג. אל החבל מחוברות רצועות נייר לבן המקופלות בזיג זג. החבל והנייר הם סמל שינטואיסטי המלמד על טהרה. ניתן לראות חבלים כאלו תלויים בפתחיהם של מקדשי השינטו הפזורים ביפן. היוקוזונה מוחא פעמיים כף, משפשף ידיו (תנועת טיהור שקדמה לקרב ונעשתה בעבר בעזרת עשבים). הוא ניגש למרכז הזירה, ופונה צפונה אל הקיסר ומוחא כפיים. הוא מניח את ידו השמאלית על ליבו ומושיט את ידו הימנית מזרחה. הוא מרים רגל אחת גבוה והצידה ומוריד אותה ברקיעה. ואחר כך גם את הרגל השנייה. רקיעות אלו נועדו לגרש שדים ורוחות רעות מן הזירה. לאחר שהוא מסיים ויוצא מן הזירה עם מלוויו, נכנס לזירה היוקוזונה הבא ואף הוא מבצע את אותו הטקס. עם תום הטקס מתחילים הקרבות. המתאבקים נכנסים לזירה וזורים מלח כדי לטהר אותה, הם מתכופפים, מוחאים כף, פושטים את הזרועות לצדדים ומפנים את כפות הידיים כלפי מעלה, מנגבים את הגוף במטפחת, שוטפים את הפה במים, ושוב זורים מלח. ייתכן שהמלח המפוזר בזירה הוא גם אמצעי חיטוי, במקרה שאחד מהם נפצע תוך כדי נפילה. לעיתים הם מלקקים את אצבעותיהם המלוחות כדי לחדד את החושים. לפני כניסתם לזירה הם זורים מלח על כפות רגליהם כדי להבטיח שיתחילו את התחרות מטוהרים מכף רגל ועד ראש. צריכת המלח בטורניר היא כ-50 ק"ג ביום. גם השופטים והכרוזים נוהגים להניח מספר גרגירי מלח על הלשון כדי להבטיח שהחלטותיהם יהיו מקודשות.

עתה המתאבקים מתמקמים זה מול זה, מתכופפים כשהם נשענים על אגרופיהם ומביטים זה בזה. שלב זה נקרא שיקירי (Shikiri) והוא לב ליבו של הסומו. השיקירי נמשך שלוש דקות לפני קרב ברמת ג'וריו וארבע דקות לפני קרב ברמת מאקונואצ'י. עד המצאת הטלוויזיה לא היתה לטקס זה הגבלת זמן. טקס זה הוא חלק מפסיכולוגיית הקרב. המתאבקים מקיימים קשר עין מתמשך המלווה בתנועות גוף מאימות שמטרתן להתגרות ביריב ולערער את בטחונו. יש היכולים לנבא מי ינצח בקרב על פי הטקס הקודם לקרב. עם תום השיקירי מגיע רגע האמת, הטאצ'י-אי (Tachi-ai), הרגע שבו שני המתאבקים חייבים לגעת בחימר בשתי ידיים ולהסתער אחד לעבר השני. כמו דברים אחרים בסומו, אין זה חוק כתוב. 'טאצ'י' משמעו לעמוד, אך מובן הסיומת 'אי' מורכב יותר ומשמעו הרמוניה. על המתאבקים להתייצב יחדיו באותו זמן על קו הזינוק. השופט מפנה אל המתאבקים את צידה הרחב של המניפה שהוא אוחז בידו, ומציין בצורה זו את התחלת הקרב. אך רק המתאבקים עצמם יכולים לקבוע רגע זה. הטקס המסיים את התחרויות בכל אחד מימי הטורניר הוא ריקוד הקשת. את הריקוד מבצע מתאבק מדרגת המאקושיטה. מקורו של הטקס הוא בתקופת אדו. מתאבק שניצח בתחרות קיבל קשת כפרס, וכדי לבטא את שימחתו ושביעות רצונו הוא רקד את ריקוד הקשת.

המתאבקים משתייכים לבתים (Heya) או ל'אורוות', כפי שנהוג לכנותם במערב. הם גרים יחדיו, פרט למתאבקים ברמות הגבוהות אשר יש ביכולתם לממן דירה משלהם. מרבית הבתים בטוקיו מרוכזים בפרברי ריוגוקו (Ryogoku), לצד אצטדיון קוקווגיקאן (Kokugikan) שבו נערכים שלושה מבין ששת הטורנירים השנתיים. כל אחד מן הבתים מנוהל על ידי מורה או מסטר, שהוא אחד המתאבקים המבוגרים (Toshiyori; הזקנים) אשר מחזיק במניות איגוד הסומו. המסטר גם נושא את השם המסורתי העובר מדור לדור בין מתאבקי הסומו מאותו הבית. כדי להיות מסטר של בית, עליו למצוא מימון אשר יאפשר לו להשתלט עליו. במקרים יוצאי דופן עליו לקבל רשות כדי להקים בית חדש. מרגע זה המסטר הופך להיות האב המאמץ, המורה והאדון של 'משפחה קטנה' המאזכרת את המודל הפיאודלי.

הבית מקנה למתאבק הצעיר את משמעת הסומו ואורחות החיים בו מוקדשים להקניית צייתנות וכבוד עמוק למסורת. טכניקות היאבקות נלמדות בשלבים מתקדמים יותר. חברים חדשים מתקבלים לבית עם המלצה של מאמן קבוצת הסומו החובבנית שבה למדו. עם קבלתם מסופקים להם כל צרכיהם - מזון, ביגוד ומחסה בתמורה לנאמנותם המוחלטת. יום האימונים מתחיל בארבע וחצי לפנות בוקר. המתאבקים הצעירים הם הראשונים המתחילים את אימוניהם בזירה. עד שנת 1927 אורגן הסומו על ידי גופים נפרדים בטוקיו, אוסקה ונגויה. משנה זו ואילך הועברה האחריות על פעילות הסומו לגוף משותף שקיבל את שמו הידוע היום 'איגוד הסומו היפני' (Nihon Sumo Kyokai). בארגון הסומו מאוגדים המתאבקים הפעילים הרשמיים והמתאבקים הבכירים אשר אינם מתאבקים עוד. המתאבקים הבכירים (המבוגרים) מחולקים לוועדות המפקחות על הסומו המקצועי.

אחת הדמויות המעניינות ביותר בזירת הסומו הוא השופט. שופטי הסומו לובשים קימונו המעוצב בסגנון הקימונו שלבשו הסמוראים בתקופת קאמאקורה (1333-1192). כובעם השחור דומה לכובע המסורתי שלובש כוהן דת השינטו. כמו המתאבקים, השופטים גם הם מחולקים לרמות שונות שניתן לזהותן על פי צבעיו של גדיל המשי התלוי על המניפה שהם אוחזים בידיהם. גדילים בצבע אדום ולבן מלמדים שהוא שופט היאבקות של רמת המאקונואוצ'י; גדילים בצבע כחול ולבן שהוא שופט של היאבקות ברמת הג'וריו; גדילים בצבע כחול ושחור שהוא שופט של מתאבקים מן הדרגות הנמוכות יותר.

השופט של היאבקות המאקונואוצ'י גורב גרביים לבנות שבהן הבוהן נפרדת מיתר האצבעות (Tabi) וסנדלי קש (Zori). השופט נכנס לזירה עם המתאבקים וקורא בקול רם את שמותיהם. בזמן היאבקות עצמה לעיתים השופט קורא בקול כדי לעודד את המתאבקים. בארבעת צדדיה של הזירה יושבים ארבעה שופטים לבושים קימונו שחור רשמי. תפקידם לבחון את השיפוט ואת החלטות השופט שבזירה. במקרה של אי וודאות בתוצאות הקרב, עולים ארבעתם אל הזירה ומתייעצים בינם לבין עצמם. יש בסמכותם לחלוק על שיפווט השופט ואף לקבוע קרב חוזר.