מוטיבים דקורטיביים באמנות היפנית

מראשית ההיסטוריה יצרו אומנים ואמנים יפנים חפצים שימושיים בטכניקות שונות כגון קרמיקה, לכה, גילוף בעץ, ציור, צביעת בדים וחישול מתכות, וקישטו אותם בכישרון רב בעיטורים האהובים עליהם ובמוטיבים דקורטיביים (sôshoku no shudai) מגוונים. באוסף מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית מצויים חפצים שונים, בעיקר מן המאה ה־14 ועד המאה העשרים שמפארים אותם מוטיבים דקורטיביים רבים שהתפתחו בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה של יפן.

בתקופת ג'ומון (Jomon;‏ 12,500 עד 200 לפני הספירה לערך) קושטו כלי החרס במוטיבים דקורטיביים שהוטבעו בחומר בעודו רך. למשל, הניחו חבל על החומר והטביעו בו את דוגמתו (מכאן מקור השם ג'ומון, כלומר "דגם חבל"). בתקופת יאיוי (Yayoi;‏ 200 לפסה"נ לערך עד 250 לספירה) הגיעה ליפן מסין דרך קוריאה טכניקת הקדרות באבניים והכלים עוטרו במוטיבים דקורטיביים חדשים, כגון זיגזג, משולשים מסודרים כשיני מסור (tasuki), מערבולות, עיטורים קוויים מופשטים ומורכבים. בתקופת קופון
(Kofun; 552-250) עוטרו כלי מתכת במוטיבים שהגיעו ליפן מסין, כגון דרקונים וארבע האלוהויות המייצגות את ארבע רוחות השמים: הטיגריס הירוק מן המזרח, הטיגריס הלבן מן המערב, הפניקס האדום מן הדרום ונחש־צב השחור מן הצפון. מוטיבים אחרים כללו דמויות אדם, סוסים, עגלות, דוגמת תכשיט (magatama) בצורת פסיק, בעלי חיים וציפורים.

מן המאה השישית לספירה ואילך נטמעו בהדרגה המוטיבים הדקורטיביים שהגיעו ממזרח אסיה, ובמיוחד מסין של תקופת טאנג (Tang; 907-618), במוטיבים הקישוטיים היפניים. מסין הגיעו ליפן, דרך קוריאה, המוטיבים הדקורטיביים של האמנות הבודהיסטית ההודית, האמנות הפרסית ואמנות האימפריה הרומית המזרחית, וכן מוטיבים עיטוריים ממקומות אחרים במרכז אסיה, שבהם עברה דרך המשי. בהשפעת ציורים סיניים מתקופת טאנג החלו להופיע ביפן עיטורים המתארים דברים או מקומות מקודשים (alamkara), דוגמת מבנים וגנים המזכירים את "גן העדן המערבי" של בודהא אמידה, המתואר בסוטרות הבודהיסטיות. בתקופת אסוקה
(Asuka; 645-552) תואר רבות שיח היערה ופרחיו (nindô) כקאראקוסה (karakusa, עשב סיני; מעין ערבסק) ברצף ריתמי בווריאציות שונות על גבי ההילות של הפסלים הבודהיסטיים ובסיסיהם וכעיטור לרעפים. מקורו של עיטור זה כנראה ביוון, משם נדד מזרחה. בתקופת אסוקה הובאו ליפן מן היבשת מוטיבים דקורטיביים נוספים, דוגמת פרח הלוטוס, עננים ופרחים בעלי ארבעה עלי כותרת.

בתקופת נארה (Nara; 794-645) התרחבו הקשרים של יפן עם היבשת. הקשרים עם סין היו ישירים ועיר הבירה נארה נבנתה על פי המודל של עיר הבירה הסינית צ'אנג אן. בשנת 756, לאחר מותו של הקיסר שומו (Shômu), העבירה אלמנתו לגנזך שוסואין
(Shosoin) במקדש טודאיג'י (Todaiji) בעיר, יותר משש מאות חפצים שהיו ברשותו, בליווי קטלוג מפורט. חפצים רבים שנשמרו בגנזך זה יובאו ליפן מסין ומפרס וחלקם יוצרו בידי אומנים סינים וקוריאנים שהיגרו ליפן או על ידי אומנים מקומיים. אף על פי שביצירתם של האומנים היפנים ניכרת השפעה סינית, יש בה גם שילוב דינאמי של מרכיבים דקורטיביים מן היבשת ומיפן. (להרחבה: מוטיבים דקורטיביים בתקופת נארה)

בראשית תקופת הייאן (Heian; 1185-794) עדיין נפוצו ביפן העיטורים האופייניים לתקופת נארה, שמקור השראתם כאמור באומנות הדקורטיבית הסינית. אך נוספו להם ציפורים בעלות זנב ארוך, ירח, שמש ונופים מעוטרים זהב וכסף. האומנים החלו להשתמש בטכניקה של חיתוך עלי זהב (kirikane) והדבקתם על המשטח, למשל, עננים צפים בשמים, וסגנון העיטור נעשה ציורי יותר. האומנים גם החלו לשבץ בכלים חומרים שונים, דוגמת אם הפנינה ומתכות יקרות ולכסות אותם בהם. כמו כן הלך וגבר השימוש בלכה כחומר עיטור. בתקופה זו אולם הפניקס שבמקדש ביודואין (Byôdôin) קושט בעיטורים צבעוניים של פרחים דמיוניים מן הרצפה ועד התקרה. במקדש זה דגמי קאראקוסת הוסוגה ופרחי לוטוס צוירו ברצף ריתמי או בצורה אקראית בעיצוב הנראה סימטרי אך לא באופן מושלם. העיטורים צבעוניים מאוד. הצביעה, הנעשית במעברים הדרגתיים (ungen saishiki), שהופיעה כבר בתקופת אסוקה, מקנה לעיטור הדו־ממדי תחושת עומק. גם מוטיב האישי־דאטאמי (אבני הריצוף) היה עדיין נפוץ מאוד בתקופת הייאן.

בשלהי תקופת טאנג פסקו הקשרים הרשמיים של יפן עם סין עד למאה ה־15. לכן החלו להתפתח ביפן במאה התשיעית מוטיבים דקורטיביים בעלי אופי מקומי. פטרוני האמנות באותה עת היו אנשי אצולה שהתגוררו בקיוטו הבירה, והאומנים קישטו באלגנטיות ובעידון רב (furyû) בעיקר חפצים שימושיים (tsukurimono) שנועדו, בין השאר, למסיבות של האליטה התרבותית. מחפציהם של בני האצולה ניכר כי הם חיבבו במיוחד מוטיבים נאיביים מן הטבע, כגון נופים שיד אדם לא נגעה בהם כציפורים מתעופפות מעל שדה. בדרך כלל נושאים כאלה מעטרים כלי לכה משובצים חומרים שונים. מוטיב אחר שמקורו בתקופה זו הוא גלגלי עגלה צפים בין גלים. עיטור זה מבוסס על מראה שכיח בחיי היום יום בבירה, שכן גלגלי העץ הושקעו במים למנוע את התייבשותם. דגם עיטורי זה הופיע לרוב על דפים לכתיבת שירה, מניפות ודפים להעתקת סוטרות.

המעצבים בתקופת הייאן אהבו ללא ספק לצייר בעלי חיים (פרפרים, שפיריות, ציפורים, ארנבות) וצמחים (ויסטריה, ערבה, אדר, שזיף ודובדבן) נוסף על מוטיבים שמקורם בתקופות הקודמות. בני האצולה הוקסמו ממחזור עונות השנה ולכן הם אימצו כמוטיבים אורנמנטליים פרחים עונתיים: כריזנטמות, אקיגוסה (akigusa; עשבים ופרחים הצומחים בסתיו), וצמחים עונתיים אחרים כקני סוף, עשבי ערבה, במבוק ומלונים. כמו כן הופיעו מוטיבים כאריה או פניקס המצוירים בצורת מדליון, מים זורמים, גלים (seigaiha), ערפל עשוי אבקת כסף וזהב (sunagashi), שבכות קיקו (משושים כדוגמת שריון צב), צורת יהלום ודוגמת שיש העשויה התזת דיו על נייר לח (suminagashi). בראשית המאה ה־12 נוספו לאמנות הדקורטיבית מוטיבים חדשים כגון דגם של טומואה (tomoe; פסיק), אצה (miru) ועלי אדר (kaede). דגם נוסף של מדליון
(ban-e) שסגנונו שונה הופיע בעיקר על אריגים ועל ריהוט ובו נראה בדרך כלל אריה בתוך עיגול. מוטיב המדליון היה בסיס לסמלי המשפחה (פנל נפרד) שהתפתחו מאוחר יותר. אריגים המעוטרים בקווים אלכסוניים הועדפו על הרקמה הסינית.

בסין של תקופת סונג (1279-960) הופיעה תנועה אמנותית חדשה. אליטה משכילה ואמנים שביקשו לגלות את טבעה של האמת ביצירה האמנותית (יפנית: shin). הם הפכו את הקליגרפיה והציור בדיו לכלי ביטוי אישי והאמנות הדקורטיבית הורדה בדרגה. בחיבור הסיני "תקציר של תקופת סואנחה" (Xuanhe) משנת 1120 ובו קטלוג הציורים שבאוסף הקיסר הויזונג (Huizong; 1135-1082) מצויה ההערה הבאה על ציורי המסכים היפניים: "יש ביפן ציורים אך איננו מכירים את שמות האמנים שציירו אותם. ביצירותיהם מתוארים הנופים והטבע של מולדתם. הם מציירים בשכבות פיגמנטים עבות ועושים שימוש רב בזהב ובצבעי יסוד. אין הם מתארים את המציאות האמיתית, אלא אלה הם פשוט ציורים מלאי צבע שנועדו לסנוור את העיניים בזוהרם וביופיים."

בסוף המאה ה־12 עבר הכוח הפוליטי ביפן מידי האצולה לידי אנשי הצבא ומושב השלטון עבר לקאמאקורה (Kamakura) שבמזרח. אך הקיסר, חצר האצולה ומרכז התרבות נשארו בבירה הייאן (היום קיוטו) ולאנשי הצבא לא הייתה חלופה תרבותית לזו שהתפתחה בבירה. המוטיבים הדקורטיביים לא השתנו בצורה משמעותית בתקופת קאמאקורה (1392-1185), אך אופן תיאורם ביטא את אופיים של הסמוראים שהיו עתה פטרוני האמנות. המוטיבים העיטוריים האופייניים לתקופה לקוחים בעיקר מן הטבע: שיח תלתן פורח באופן לא מרוסן, משפחת צבאים נחה לרגע על גדות נחל זורם, וציפורים קטנות מתעופפות בשמי נוף סתווי. יצירות ריאליסטיות, נטורליסטיות ומפורטות היו ביטוי למעבר מן הטעם העדין של אצולת החצר בהייאן לדינמיות שאפיינה את המנהיגות הצבאית. רוב היצירות צוירו בסגנון היאמאטו־א (Yamato-e; "ציור יפני" בו מתוארים נושאים מקומיים בצבעים חזקים) ומודגשים בהם פרטים הקשורים לעונות השנה.

בתקופת קאמאקורה כבר השתמשו האומנים היפנים בשלוש טכניקות שונות לעיטור כלי לכה: שיבוץ זהב, הדבקת עלי כסף ושיבוץ אם הפנינה. שיבוץ אם הפנינה על לכה שחורה או על רקע מוזהב ביטא את "הקומפוזיציה האינטלקטואלית הקרה" שאפיינה את התקופה. כלי לכה עוטרו במוטיבים החוזרים על עצמם, כגון מניפות ועליהן מצוירים נופים הקשורים לארבע העונות או פרפרים המאורגנים בצורה לא לגמרי אקראית על המשטח. אביזרי המתכת של כלי הלכה הללו, כגון הידיות, עוצבו אף הן בצורת אותו מוטיב דקורטיבי, דבר שאופייני ל"קומפוזיציה הקרה". כריזנטמות, שצוירו בתוך מסגרת המזכירה "שרטון" (suhama), שייכות אף הן לסגנון זה. גם בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1392) יוצרו קופסאות לכה דומות עם עיטור של מניפות אך סידורן נעשה בצורה אקראית יותר ופורמלית פחות.

שילובים של מוטיבים עיטוריים, כגון פרחי אדמונית ופרפרים, נפוצו כבר בתקופת הייאן. אך בתקופת קאמאקורה, נושאים פואטיים אלה, המבטאים את הרגישות היפנית לטבע ולעונותיו הוצגו בצורה אידיאלית. מוטיב אחר שהופיע בתקופת קאמאקורה הוא שילוב המכונה אשידה (ashide; קליגרפיה וקנה-סוף). סימניות סיניות נוספו לתמונות שנושאן סוף ומים ועיטרו ניירות דקורטיביים לכתיבת שירה וכלי לכה שונים. במשך הזמן, סימניות סיניות בלבד החלו להופיע כמוטיב דקורטיבי. אילוסטרציה ובה שילוב של ציור וסימניות סיניות מתוך שיר המכונה אוטה־א (uta-e; תמונת שיר) נפוצה כבר בתקופת הייאן. בעיטור הופיע שיר או סצנה מתוך שיר שעליה מבוססת התמונה לעתים ללא הסימניות הסיניות. יצירות מסוג זה שבו ושגשגו בתקופת מורומאצ'י.

בין הנושאים הפרחוניים בתקופת קאמאקורה ניתן למצוא עיטורים של עצי דובדבן פורחים, קאראקוסה של אדמוניות וכריזנטמות עם פרפרים וגלים. כמו כן נפוצו עיטורים של בעלי חיים, כגון דרקונים, אריות, וטיגריס לצד במבוק. כנפי פרפרים ודגם הטומואה (שניים או שלושה פסיקים גדולים מסודרים בעיגול), עוצבו בדרך כלל בצורת מדליונים. בתקופה זו רווחו גם דגמים של מערבולות, פריחת השזיף, ואופני עגלות. באחוזות האריסטוקרטים התפתח חדר קבלות הפנים הדקורטיבי (zashiki kazari), והוצגו בו, זה לצד זה, מגילות סיניות מצוירות בדיו ומחיצות יפניות צבעוניות בסגנון היאמאטו־א. בחדר כזה היה השוגון מקבל את פניהם של הקיסר ושל אורחים חשובים אחרים ונערכו בו מסיבות.

בתחילת המאה ה־15 חודש המסחר עם סין. ציורי דיו, כלי קרמיקה, מתכת ולכה מתקופות סונג, יואן (1368-1279) ומינג
(1644-1368), המכונים ביפנית קארא־מונו (karamono; דברים סיניים), יובאו ליפן. אומנים יפנים יצרו חיקויים של החפצים הללו. החיקויים הטובים ביותר היו של ציורי הדיו, ואילו החיקויים של החפצים לא היו מוצלחים כחפצים הסיניים המקוריים. במאה ה־15 הציגו המצביאים הצבאיים לבית אשיקאגה (Ashikaga) חפצי אמנות סיניים בחדר קבלת הפנים המעוטר, שהיה מעוצב כגן העדן המערבי של בודהא אמידה שהוזכר לעיל.

לאחר שהזן הגיע ליפן בתקופת קאמאקורה נסעו נזירים יפנים באופן קבוע לסין ללימודי דת, ועם שובם הביאו עמם חפצי אמנות מן היבשת. בתקופת מורומאצ'י התחזקו קשרי הסחר עם סין ובד בבד גדלה גם הזרימה של חפצים כאלה ליפן. החפצים שעוצבו בסגנון תקופת יואן ומינג הגיעו לידיהם של אריסטוקרטים או נשמרו במקדשים, אך לא היו בהישג ידם של פשוטי העם. לאומנים המקומיים לא הייתה כמעט הזדמנות לראות את המוטיבים הזרים או ללמוד טכניקות עיטור סיניות, כגון לכה מגולפת או רקמה, לכן, נאלצו לייבא את מרביתם מסין. אבל בהדרגה החלה להיראות השפעתו של סגנון העיצוב הסיני על חפצי האומנות היפניים, במיוחד באמצע המאה ה־16 ואילך, כאשר יושימאסה
(Yoshimasa), השוגון השמיני לבית אשיקאגה, עודד חיקוי של סגנון העיטור הסיני. ההשפעה ניכרה בעיקר בעבודות גילוף בלכה אדומה (cinnabar) שהגיעה ליפן כבר בתקופת קאמאקורה ולכן היא מכונה קאמאקורה־בורי (גילוף קאמאקורה) או טסוישו
(tsuishu). מוטיבים רבים שגולפו בלכה האדומה היו סיניים אך הופיעו גם מוטיבים יפניים, כגון קמליות וכריזנטמות. טכניקת שיבוץ הזהב (chinkin) בתוך אזור תחום שגולף בלכה התבססה אף היא על טכניקה סינית. בכלים שעוטרו בטכניקה זו משולבים מוטיבים סיניים ויפניים.

סגנון יואן ומינג בעבודות לכה התבטא בציורים נטורליסטיים שהיו עיקר הסגנון הדקורטיבי בתקופת מורומאצ'י. המוטיבים היו מעולם הצומח, דוגמת פבלוניה, אלון, אדר, אדמונית, מנדרינה וכריזנטמה, ובאופן כללי ניכרת בציורם אהבה לפרטים. המעצבים בחרו לצייר על מכסים של כלי הלכה גזע עץ אחד או ענף פורח אחד הצומח מן הקרקע לצד סלעים או מים זורמים וחלקים ממנו בתוך הקופסה. פעמים רבות הרקע לציור הוא אבקת זהב
(nashiji). אחד המאפיינים של העיצוב הדקורטיבי בתקופה זו הוא התעלמות מחוקי הפרספקטיבה והפרופורציה. בעיטורים רבים נראים אלמנטים אחדים מוגדלים ביחס לאלמנטים אחרים על מנת להדגיש את נושא העיטור. למוטיב הקאראקוסה המסורתית נוספו עיטורים של פרחי שזיף, פבלוניה, ויסטריה וכריזנטמה. הוספת פרחים שונים לקאראקוסה של גפן, שנפוצה בתקופת יואן־מינג כעיטור לכלי פורצלן בכחול תחת הגלזורה, הייתה ייחודית ליפן. קאראקוסה מעין זו הופיעה בעיקר על כלי לכה, טקסטיל, מתכת, עבודות עץ וקרמיקה. האשידה והאוטה־א הוסיפו להיות פופולריים בתקופה מורומאצ'י, ובמיוחד על כלי לכה מעוטרים בזהב
(maki-e). באוטה־א, שהיא למעשה תמונה המתארת שיר, הופיעו עתה מספר סימניות מפתח מהשיר בלבד.

המחצית השניה של המאה ה־16 הייתה תור הזהב של האומנות הדקורטיבית. בתקופת מומויאמה (Momoyama; 1615-1568) הקצרה והקריטית, הייתה יפן תחת שלטונם של אודה נובונאגה
(Oda Nobunaga; 1582-1534) וממשיכו טויוטומי הידיושי
(Toyotomi Hideyoshi; 1598-1536). הטירות והמבצרים שנבנו מאמצע המאה ה־16 ואילך הם ללא ספק מאפיין בולט לתקופה זו שהייתה רצופה במלחמות אזרחים. בחדרים שהתקיימו בהם קבלות הפנים הרשמיות בטירות ובמבצרים היו דלתות הזזה רבות
(fusuma) ומסכים מתקפלים (byôbu), שהיו משטח לעיטור במוטיבים דקורטיביים. האמנים העדיפו לעטרם בעיקר בציורי נוף או בצמחים פורחים ועשבים על רקע עשוי עלי זהב.

הקריסה של החברה הממוסדת ותקומתה של תרבות חדשה לקראת סוף מלחמות האזרחים הובילו לפירוש חדש של מוטיבים דקורטיביים קלאסיים וליצירת מוטיבים חדשים. אופייני לתקופה זו שימוש בלכת זהב וכסף על רקע שחור המשרה תחושה של עושר, פאר ואלגנטיות. בין המוטיבים שקישטו כלים שימושיים היו אקיגוסה (עשבי סתיו) ובהם: כריזנטמה, קמומיל, עשבי ערבה, תלתן, לפופית (morning glory) ועוד. צמחי הסתיו נחשבו באותה עת יאים לעיטור חפצי נשים. מוטיבים כעץ אורן, במבוק, עננים וערפל, פרחים או עלים הנישאים במורד נחל, כלי נגינה ומדליוני פבלוניה וכריזנטמה עיטרו אף הם חפצים שונים. בתקופת מומויאמה מוטיב הקאראקוסה נעלם כמעט לחלוטין והופיע סגנון עיטור חדש: קו הנע בזיגזג כברק, המכונה מאטסוקאוואבישי (matsukawabishi; יהלום קליפת אורן), מחלק את פני השטח של החפץ לשני חלקים לא שווים וכל אחד מהם מעוטר במוטיב שונה. אמצעי עיצובי זה יושם על כלי לכה, קימונו וקרמיקה. ייתכן שהמקור לרעיון בתקופת מורומאצ'י, שכבר בה השתמשו בקווים אלכסונים או ישרים להפרדה בין אזורי עיטור שונים. מאפיין נוסף של העיצוב הדקורטיבי בתקופת מומויאמה, שהוסיף להופיע עד ראשית המאה ה־17, היה הוספת מדליוני כריזנטמה או פבלוניה מסוגננות כסמלי משפחה לעיטורים נטורליסטיים של נוף או צמחים.

בתקופת מומיואמה החלו היפנים ללבוש את הקוסודה (kosode; קימונו עם שרוולים קצרים) כגלימה עליונה (קודם לכן הוא נלבש כגלימה תחתונה). מכאן ואילך נהפך גם הטקסטיל לאחד התחומים החשובים בעיצוב, בדומה לכלי הלכה, הקרמיקה והמתכת. בתקופת מלחמת אונין (Ônin; 1477-1467) אורגים מאזור קיוטו התיישבו באזור נישיג'ין (Nishijin). עם הבדים שעיצבו נכללו בדי משי מבריק (neriginu), בד הדומה לאריג משי רך (habutae), אריג פשוט צבוע בעל קווים אלכסוניים (aya) ועוד. בתקופה זו הם ייצרו כמויות גדולות מאוד של אריג שרכישתו הייתה בהישג ידם של סמוראים מדרג נמוך ושל פשוטי העם. הבדים עוטרו בטכניקות שונות, בהן אריגה עם שילוב רדיד מתכת בבד, קשירה צביעה
(shibori), רקמה וציור ידני. לקראת סוף התקופה החלו לעטר גלימות ב"רקמה סינית" (kara-ori) אשר הומצאה ביפן. בטכניקה זו, שהחליפה את הרקמה בזהב ובחוטים צבעוניים שהובאה ליפן מסין בתקופת מינג, הכינו תלבושות לתיאטרון ה"נו". הטכניקה כללה רקמה על משי שעוצב קודם לכן באריגה וקושט על ידי חוטי זהב וחוטים צבעוניים. תלבושות 'נו' עוטרו בטכניקה זו במוטיבים גיאומטריים ובקאראקוסה פרחונית על משטח בד סגול.

כאשר הופיעו ניצניה הראשונים של התרבות הפופולרית ביפן, הצריך הבילוי בהצגות תיאטרון, בפסטיבלים ובאירועים אחרים תלבושות מיוחדות לשחקנים ולקהל הצופים כאחד. קובעות האופנה והטעם היו, בין השאר, הקורטיזנות ונשות השעשועים שגרו ברובעי השעשועים בערים הגדולות, ואמני הז'אנר החלו לעצב גם קימונו. בין המוטיבים הפופולריים ששימשו לעיטור הבדים היו פרחים, עשבים ועצים הקשורים לעונות השנה. מוטיבים דקורטיביים רבים נשאלו מתקופות קודמות, בהם עץ ערבה ששלג נח על ענפיו או ציפורי מים בין קני סוף. דוגמאות שונות של עיטור בדים נעשו בטכניקת קשירה-צביעה והן נראות ככתמים על גופו של עופר
(kanoko shibori) כשביניהם מופיעים מוטיבים עיטוריים שונים כעצי אדר, אורן, פרחים וצבאים, שהוסיפו אותם ברקמה. עיטור אחר לעיצוב טקסטיל היה הקיקו-האנאבישי (kikkô-hanabishi; פרח בעל ארבע עלי כותרת המצוייר בתוך צורת יהלום הנתון בתוך משושה בדוגמת שריון צב). מוטיבים דקורטיביים שונים ששימשו לעיטור אריגים בתקופות מוקדמות יותר שבו והופיעו בתקופת מומויאמה ואחריה, כגון עיטור ובו הוספו פרחים שונים לקאראקוסת גפן, שנפוצה בתקופת יואן־מינג כעיטור לכלי פורצלן בצבע כחול מתחת לגלזורה. אהוב במיוחד בתקופת מומויאמה היה עיטור דקורטיבי ובו שילוב של פרחים דוגמת כריזנטמות מסוגננות, ויסטריה, חוטמית תרבותית, לוטוס ודובדבן תחומים על ידי מאטסוקאוואבישי ולצדם עיטור גיאומטרי עשוי בטכניקה של תפירה וקשירה צביעה (tsujigahana; פרחים חצויים). קימונו ששני צדדיו מעוטרים במוטיבים שונים (katami-gawari) שהיה נפוץ בתקופת הייאן, שב לאופנה.

גם התפתחות טקס התה עודדה את פיתוחם של מוטיבים דקורטיביים על כלי הקרמיקה. קרמיקת שינו (shino) וקרמיקה אוריבה (oribe) נוצרו בערים שבמחוז מינו (Mino), צפונית לנאגויה (Nagoya). שני סוגי הקרמיקה נוצרו בטכניקות זהות, אך קרמיקת אוריבה מבטאת את טעמו המיוחד של הלוחם ומורה התה הנודע פורוטה אוריבה (Furuta Oribe; 1615-1544).

עיצוב המוטיבים אינו אחיד וניתן למצוא מוטיבים מצוירים מסגנון ילדותי ריאליסטי ועד מוטיבים מעוצבים בסגנון אבסטרקטי. פעמים רבות בכלי אוריבה משולבים מספר מוטיבים קישוטיים בשיטת החצי חצי (katami-gawari): למשל, חציו האחד של המשטח מעוטר בפסים לא אחידים וחציו האחר בעיגולים לא סימטריים בצבעים מנוגדים; או חציו האחד נשאר ריק וחציו האחר גדוש בצפיפות בדוגמאות שונות; או חציו האחד גדוש בפרחים והאחר בדוגמאות גיאומטריות. התוצאה נראית כעבודת טלאים שמשולבים בה מוטיבים שונים באופן אקראי.

סגנון עיצוב שונה של כלי תה מאופיין באסתטיקה של ריסון ואיפוק, והפיץ אותו מורה התה סן נו ריקיו (Sen no Rikyû; 1591-1522), שטויוטומי הידיושי פרש עליו את חסותו. קעריות הראקו (raku) המעוצבות ברוח זו עשויות עבודת יד והן מעבירות את התחושה האורגנית המחוספסת של החומר ותחושה של פשטות (wabi).

בתקופת מומויאמה שגשג המסחר עם הפורטוגזים ועם הספרדים שהגיעו לחופי יפן. מיסיונרים נוצרים בנו בקיוטו בשנת 1577 כנסיה שהייתה ידועה כנאנבאן־ג'י (nanban-ji). המונח נאנבאן (ברברים דרומיים) תיאר את הזרים שהגיעו ליפן מן הדרום ושימש גם שם תואר לחפצים שעוטרו במוטיבים שמקורם בפולחן הנוצרי או שהופיעו על בגדיהם וחפציהם של הזרים. בתקופה זו החלו להופיע ציורים שנראים בהם זרים מטיילים עם כלביהם, האוניות שלהם ואפילו הפילים שהביאו עמם. תיאור הזרים גבל לא פעם בקריקטורה. נושאים אחרים שהופיעו כעיטורים דקורטיביים היו רובים, מקטרות, קלפי משחק ומפות העולם. בדגם קארקוסת הגפן שולבו פירות מערביים, כדי לשוות להם מראה אקזוטי. דגמים עיטוריים אלו היו פופולריים עד אמצע תקופת אדו (Edo; 1868-1615).

לאחר תקופה ארוכה של מלחמות אזרחים עבר הממשל לעיר אדו (היום טוקיו), שהתפתחה בראשית המאה ה־17 מכפר לאחת הערים הגדולות בעולם, שחיו בה כמיליון תושבים. ביפן שרר שקט מדיני ושגשוג כלכלי והארץ הייתה מנותקת כמעט לגמרי מן העולם המערבי ליותר ממאתיים שנה. תחושת הביטחון שהביאו השלום והיציבות סייעה לפיתוח המסחר ולחיזוק מעמד הסוחרים. בזכות הבורגנים העשירים החדשים פרחה התרבות והקיפה את כל שכבות החברה ביפן. תיאטרון הקאבוקי, רובעי השעשועים הממוסדים, ציורי והדפסי האוקיו־א (ukiyo-e; תמונות מן העולם הצף), פסטיבלים ובילויים מהנים אחרים היוו מקור השראה לפיתוח מוטיבים דקורטיביים.

תקופת אדו הייתה תור הזהב של האומנות היפנית ומוטיבים דקורטיביים הפכו מורכבים יותר. אחד האביזרים שעוטרו וקושטו מתקופת קאמאקורה ועד לתקופת אדו היו מגני היד של החרבות
(tsuba) העשויים מתכת. כבר בשלהי תקופת מומויאמה נחשב מגן היד לחפץ שהמראה שלו חשוב לפחות כתפקידו. בימי השלום בתקופת אדו הוקדשה תשומת לב רבה יותר לעיצובן הדקורטיבי של חרבות, שנהפכו לסמל של מעמד. בראשית התקופה הופיע סגנון דקורטיבי אשר כוחו טמון במתח שבין ציור נטורליסטי לעיטור מסוגנן. מסורת הציור החדשה נודעה בשם רימפה (Rimpa) ושורשיה נעוצים בסגנון היאמאטו־א שראשיתו בתקופת הייאן.

בתקופת אדו פרחה באזורים רבים ביפן תעשיית בדי כותנה שעוצבו באריגת קאסורי (kasuri; אריגת איקאט) שמקורה בהודו. לפי טכניקה זו החוטים נצבעים בחלקם לפני האריגה. אריגי הקאסורי הנפוצים ביותר היו בעלי עיטורים לבנים על רקע כחול (kon-gasuri) והדיגום ברבים מהם היה גיאומטרי, או דגם של צב ועגור (סמלי אריכות ימים). לצורך ייצור כמויות גדולות של בדי כותנה מעוטרים התפתחה במאה ה־17 טכניקת הצביעה באמצעות סטנסיל. הסטנסיל מוכן בעבודת יד מכמה שכבות נייר המחוזקות במיץ אפרסמון. הצביעה נעשית לאחר אטימת אזורים שונים בבד בעיסה של עמילן אורז או של פולי סויה מבעד למגזרת הנייר לשם תיחום גבולות התפשטות הצבע. לאחר הצביעה שוטפים את שאריות עיסת האורז מן הבד ומתגלים אזורים לבנים זהים בצורתם למוטיבים שנחתכו במגזרת הנייר.

המיתולוגיה הטאואיסטית המספרת על האי האגדי הוראי־סאן
(Hôrai-san) הובאה ליפן מסין בראשית ההיסטוריה היפנית. בתקופת הייאן קושר הסיפור לסמלים של מזל טוב דוגמת עגור, צב ועץ אורן. בתקופת קאמאקורה נוסף להם עץ השזיף, ובתקופת מורומאצ'י הבמבוק. בתקופת אדו צורפו כמה מסמלי המזל הללו יחד במוטיבים דקורטיביים, כגון אורן, במבוק ושזיף
(shochikubai); צב ועגור; עגור, אורן, במבוק ושזיף; עגור עף וענף אורן במקורו או לצדו; ועוד. העיטורים הללו מופיעים על פריטי לבוש וריהוט וכן על חפצים שונים המיועדים לטקסים מיוחדים. בתקופת אדו גם נושאים מחיי היומיום, כגון דגים, ירקות, חרקים, מטריות נייר, תופים, גשרים, ואפילו כלי עבודה של אומנים שונים, נהפכו למוטיבים דקורטיביים. נושאים שמעולם לא נחשבו ראויים להיות מוטיבים דקורטיביים, דוגמת אנשים עמלים במלאכות שונות או רוקדים בפסטיבלים, נהפכו לעיטורים נפוצים על פריטי לבוש וחפצים שימושיים של הסוחרים ופשוטי העם כאחד.

במהלך ההיסטוריה היפנית הומצאו והושאלו מוטיבים דקורטיביים שונים ופותחו או שולבו עם מוטיבים אחרים. סמלים שהייתה להם משמעות דתית או ששימשו את האריסטוקרטיה בתקופות מוקדמות יותר אומצו על ידי פשוטי העם בתקופת אדו: מוטיבים מתקופת נארה, דוגמת פרפר ואדמונית, ומוטיבים מתקופת קאמאקורה, כגון במבוק וטיגריס, במבוק ודרורים או אדמוניות ואריות שבו והיו למוטיבים פופולריים בתקופה זו. מוטיבים מורכבים אחרים שהיו פופולריים בתקופת אדו הם שילוב של בעלי חיים וצמחים שונים, דוגמת סנאי וענבים, וציפורי שיר בין פרחי השזיף. היו גם מוטיבים חדשים, כגון ארנבת וירח, עכבר הגורר עוגת אורז וקרפיון השוחה במעלה מפל מים. מוטיבים שבעבר נחשבו לסמלים דתיים, כגלגל החיים הבודהיסטי (rinbô), החלו לעטר חפצים חילוניים. נושאים מן הספרות הקלאסית, כגון "סיפור גנז'י" מן המאה ה־11, ונושאים מן הפולקלור העממי או מסיפורי ילדים היו גם הם מקור השראה לעיטורים דקורטיביים. מוטיבים רבים אחרים בתקופת אדו התבססו על תבניות קישוט סיניות כמו זו של נזירי הזן קאנזאן (Kanzan) וג'יטוקו (Jittoku) מתקופת טאנג.

בתום תקופת אדו שב השלטון לקיסר והחלה תקופת מייג'י (Meiji; 1912-1867). למרות השינויים הפוליטיים והחברתיים הנרחבים שהתרחשו בתקופה זו, המוטיבים הדקורטיביים המסורתיים הוסיפו להעשיר את חייהם של היפנים. בשלהי המאה ה־19 הוצגו חפצים יפניים דקורטיביים בתערוכות בינלאומיות במערב, וסגנונן המרענן של האומנויות היפניות הקסים את אנשי אירופה ואמריקה. עם פתיחת שעריה של יפן למערב הושפעו היפנים בתוך זמן קצר מן המהפכה התעשייתית באירופה והחל דו־שיח מרתק בין מוטיבים דקורטיביים שהגיעו ליפן מן המערב למוטיבים היפניים המסורתיים, הנמשך עד ימינו. בכל התקופות האומנים היפנים לא שכחו שהקישוט נועד לחפצים שימושיים. ניכר שהם חשבו כיצד לעצב את העיטור כדי להעצים את המראה של החפץ ובאיזו טכניקה להשתמש כדי לבטא בצורה הטובה ביותר את האפקט הפוטנציאלי של העיטור. הם לא היססו בבחירת שילובי הצבעים ולא חששו להשתמש בטכניקות מורכבות במיוחד.