קאמי

"קאמי" (יפנית: נייר) היא תערוכה קבוצתית של אמני נייר יפנים עכשוויים, בהם אסאקורה שונסוקה (Asakura Syunsuke; נולד 1957), איוואמורה שיניצ'י (Iwamura Shinichi), יאמאשיטה פוסאה (Yamashita Fusae), נאיטו קינוקו (Naito Kinuko; נולדה 1970) ושימאקאווה יאסוהירו (Shimakawa Yasuhiro; נולד 1964). מרביתם מתגוררים באזור אימאדאטה (Imadate), שבמחוז פוקוי (Fukui), הידוע בזכות תעשיית הנייר המשגשגת שבו.

הנייר הומצא בסין בשנת 105 לספירה. תחילה הוא הוכן מסיבי צמח הקנבוס או הקוזו (עץ ממשפחת התות). בשנת 610 הובא הנייר לקוריאה ומשם ליפן. בתחילה השתמשו היפנים בקליפת עץ הקוזו, אך במהרה גילו את האפשרות להכין נייר גם מצמחים אחרים, כגון צמחים ממשפחת הדפנה גאמפי (gampi) ומיטסומאטה (mitsumata) ומאז הוא ידוע בשם "וואשי" (washi; נייר יפני). ביפן קיימים אזורים רבים לייצור וואשי ולכל אחד מהם נייר האופייני למקום. הנייר ממחוז פוקוי ידוע בשם אציזן וואשי
(Echizen washi).

אגדה מקומית מספרת שלפני 1,500 שנה הופיעה נסיכה יפהפייה, בשם קאוואקומי־גוזן (Kawakumi-gozen) בנהר אוקאמוטו
(Okamoto) סמוך לכפר באזור אימאדאטה של ימינו, ולימדה את אנשי המקום את טכניקת הכנת הנייר. הנסיכה הייתה אלת הנייר והיא ייסדה את תעשיית הנייר, המשגשגת באזור עד ימינו. כדי לשמר את המסורת הוקמה במקום "שדרת כפר הנייר" (Washi no Sato dori), המסמלת את התעשייה שהתפתחה במקום, ובה ממוקמים סדנאות נייר ומוזיאונים. המוזיאונים מציגים את תהליך הכנת האציזן־וואשי, מסמכים היסטוריים ושטרות הכסף הראשונים שיוצרו במקום במחצית השנייה של המאה ה־17, כמו גם תערוכות של אמני נייר עכשוויים.

בעבר, רוב בעלי המלאכה שהכינו נייר היו חקלאים שגידלו את שיחי הקנבוס ואת עצי הקוזו נוסף על הגידולים הרגילים. הכנת הנייר הייתה מלאכה עונתית, בעיקר בחודשי החורף כאשר הם לא יכלו לעבוד בשדות. בתקופת מייג'י (אמצע המאה ה־19) גבר ביפן הביקוש לנייר והחלו לייבא ליפן נייר תעשייתי מן המערב. הייבוא לא גרם להיעלמות התעשייה המסורתית, שכן נייר בעל איכות מיוחדת ניתן ליצר רק בעבודת יד.

כדי להכין נייר, מסירים את הסיבים מקליפת הצמח. אחר כך מבשלים, מאדים וכותשים אותם לעיסה ומוהלים אותה במים זכים. את העיסה המדוללת במים מכניסים לאמבט גדול. אחר כך מכניסים תבנית עץ שעליה מתוחה רשת דקה ומעבירים אותה הלוך ושוב במים אלה. חלקיקים זעירים של העיסה נדבקים לרשת עד שמתקבלת שכבה יציבה. מוציאים את התבנית ומסננים את יתרת המים. לאחר תהליך של סחיטה וייבוש בשמש מתקבל גיליון הנייר. הקישוט של הנייר מתקבל במשך תהליך הייצור על ידי ערבוב סיבים טבעיים או קליפות שונות. ניתן להניח סטנסיל על תבנית העץ כדי ליצור עובי שונה בגוף הנייר, או על ידי לחיצת תבנית ממתכת תוך כדי תהליך הייבוש. בנוסף קיימים ניירות המעוטרים בציור ידני, בהדפס עץ או סטנסיל ועוד.

למילה "קאמי" משמעויות שונות בשפה היפנית. למשל, אלי דת השינטו מכונים בשם זה, אף על פי שהמילים אל ונייר נכתבות בסימניות סיניות שונות, צלילן זהה. ייתכן שהדבר מצביע על הערך המקודש של הנייר ביפן. הנייר הלבן מבטא עד ימינו טוהרה בדת השינטו. קישוטים עשויים נייר לבן המכונים גוהיי (gohei), נתלים בפתח מקדשי שינטו ומבטאים את נוכחות האל במקום ואת קדושתו.

הנייר היפני העשוי בעבודת יד מסורתית משמש ביפן עד היום בתחומים מגוונים: באמנות הציור וההדפס, סטנסיל לעיטור
(katazome) ואוריגאמי (קיפולי נייר); לחפצים שימושיים בבית, כגון דלתות הזזה ואהילים; בתעשייה, כגון אריזה; לשימוש אישי, כגון מניפות; למשחק, כגון בובות ועפיפונים.

האמנים היפניים העכשוויים משכילים לעשות שימוש בנייר מסורתי זה כמדיום וכנושא ביצירתם, שאינה ממלאת עוד פונקציה כזו או אחרת: מיצבי נייר, פיסול בנייר, עבודות נייר אבסטרקטיות דו־ממדיות ועוד. אף על פי שהם משתמשים (בסוגי נייר שונים, החל מנייר יפני העשוי בעבודת יד) אפילו בנייר עיתון, נראה כי הבחירה שלהם ב"קאמי" כחומר וכנושא, משמרת את הקדושה שיש לו ביפן.

האמנים העכשוויים אמנם משמרים ביצירתם את אופיו של הנייר כחומר טבעי שקל לעצב בו, אך יש לזכור שמדובר בחומר המתכלה בנקל. הבחירה שלהם בנייר מתכלה קשורה אולי לאמונה עתיקה שמקורה במאה ה־12. עם בוא האביב וההכנות לשתילת אורז, השליכו האיכרים לנהרות בובות נייר כדי שעם השלכתן ייעלמו במעמקים מחלות ומזל רע. ואולי הבחירה בחומר זה קשורה (כנראה) לתפיסה הבודהיסטית של מחזוריות החיים והמוות בעולם בר חלוף. עבודותיו של האמן אסאקורה שונסקה, היוצר צורות שנגזרו מן הטבע, נראות לעתים כעשויות מחומר קשיח ולעתים כעלה נידף המשמר את הנצח בתוך החלוף. מעבודותיה של האמנית נאיטו קינוקו מבצבצות אותיות הרשומות בקליגרפיה על הנייר וכמו נעלמות לתוכו, בדומה למחזוריות החיים והמוות; גם עבודותיו של שימאקאווה יסוהירו, העוברות תהליך של קיפול, צביעה ופתיחת הנייר, משמרות את תהליך החלוף. איוואמורה שינאיצ'י יוצר בנייר צורות המזכירות מבנה או חלון ומבדילם מן הרקע על ידי שימוש בטקסטורות שונות. ויאמאשיטה פוסאה יוצרת בנייר תבליטים בהם קווים לבנים ושחורים אלכסונים מופיעים לסירוגין כמחזוריות של הטבע.

תודות:
התערוכה מוצגת באדיבות קרן יפן ושגרירות יפן בישראל.