המניפה היא אביזר חשוב מאוד בתרבות היפנית. תפקידה אינו מתמצה רק בהיותה קישוט שימושי, אלא היא סמל למעמד. במניפות משתמשים גברים ונשים כאחד ושמור להן מקום חשוב בכל מאורע בחיים היפניים.
ביפן שני סוגים עיקריים של מניפות: מניפות שטוחות, קשיחות ואובאליות, הנקראות אוצ'יווה (uchiwa), שהובאו ליפן מסין דרך קוריאה במאה השישית לספירה; ומניפות מתקפלות, אוגי (ogi) או סנסו (sensu), שהומצאו ביפן כנראה בתקופת שלטונו של הקיסר טנג'י (Tenji; 672-661). עד היום משתמשים ביפן בשני סוגי המניפות, אך המניפה המתקפלת פופולרית יותר.
שלד המניפה המתקפלת עשוי בדרך כלל במבוק, אך במניפות אלגנטיות יותר משתמשים גם בשנהב. מספר הסריגים של המניפה נע בין שלושה לשמונים והם מכוסים נייר או משי ועליו ציור, או קליגרפיה. בעבר יוצרו מניפות בביתם של בעלי מלאכה. היום רק מעטים משמרים מסורת זו.
בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) השתמשו אצילים במניפה כחלק מן הלבוש הרשמי ומספר הסריגים בה השתנה בהתאם למעמד של בעליה. מניפות היו גם בשימוש הסמוראים. הם השתמשו במניפות המכונות ג'ינסן (jinsen), שהיו עשויות מנוצות של פסיון וטווס. לעומת זאת, מניפות קרב (gunsen, tessen) היו עשויות סריגי ברזל והן שימשו נשק בעת הצורך. לפיכך, בעבר ניתן היה לדעת מהו מעמדו או עיסוקו של אדם על פי המניפה שהייתה ברשותו.
גם היום נשים וגברים ביפן משתמשים במניפות. זוגות מאורסים מחליפים ביניהם מניפות ונהוג ביפן לתת מניפות כמתנה. לעתים הן משמשות קישוט ולעתים משתמשים בהן בטקסים שונים כגון בטקס התה, בריקוד יפני מסורתי ובתיאטרון. המניפות המשמשות בתיאטרון מעוטרות בדימויים הקשורים לעלילות המחזות. המניפות שנועדו לשימוש יומיומי מעוטרות בנושאים חופשיים. העיטורים הנפוצים ביותר הם שירים הכתובים בקפידה, קליגרפיה של סימניות סיניות, ציורי נופים ובעלי חיים. בגלל הקומפוזיציה המיוחדת של החלל המקומר של נייר מניפה, ציירו האמנים היפנים על נייר חתוך בצורת מניפה (ogi-e; תמונה מניפה) גם כשהוא לא יועד למניפות.
ראשיתה של מסורת עיצוב הדפסים למניפות במחצית השנייה של המאה ה-18. ההדפסים שנעשו על מנת לעטר מניפות לשימוש יומיומי הם לרוב למניפות מסוג אוצ'יווה. לוח העץ שעליו גילפו את הציור עוגל בפינות העליונות ושונן בחלקו התחתון כדי שההדפס יותאם בקלות לסריגי הבמבוק שמחברים את הנייר לידית המניפה.
במהלך המאה ה-18 היו מוציאים לאור שהתמחו בהפצת הדפסי מניפה, כגון המו"ל דאנסנדו (Dansendo). הצליל "דאנסן" (Dansen) הוא אופן הקריאה הדומה להיגוי הסיני של סימניות הקאנג'י, שבעזרתן נכתבת המילה אוצ'יווה. מניפות אלו נמכרו על ידי רוכלים ברחובות, או על ידי המוציאים לאור עצמם.
מכיוון שהמניפות היו בשימוש רב, ההדפסים התקלקלו או נהרסו כליל. הדפסי מניפה מעטים שרדו ולכן הם כה נדירים. רבים מן ההדפסים הללו הם מתוך ספרי דוגמאות של מוכרי מניפות. דבר זה מסביר מדוע צבעם כה חזק עדיין ומדוע בחלק מהם הפינה התחתונה השמאלית נראית מוכתמת כתוצאה מדפדוף רב.
אמנים רבים, בעיקר מן המאה ה-19, כאנדו הירושיגה (Ando Hiroshige; 1858-1797), שעיצב כחמש מאות הדפסי מניפות, הוקסמו מן הצורה המיוחדת של הדפסי המניפה. אמנים אלה השתמשו בפורמט המיוחד של המניפה ליצור הדפסים בקומפוזיציות חדשות שלא היה ניתן להשיגן בפורמט הנייר המלבני הרגיל.
מניפות מצוירות על ידי אמנים ידועי שם נחשבות ביפן לחפץ יקר ערך. בגלל השימוש הרב במניפות, הציורים שעליהן נפגמו או נמחקו כליל. רק מניפות מצוירות לא פגומות מעטות שרדו ומכאן ייחודן.