סומו

הדפסי העץ המכונים אוקיו-א (Ukiyo-e - תמונות מהעולם החולף) נפוצו ביפן מאמצע המאה ה-17 ועד מחצית המאה ה-19. לאחר כחמישים שנות מלחמות אזרחים עקובות מדם עלה משטר טוקוגאווה (Tokugawa; 1868-1603) לשלטון והשכין מאתיים חמישים שנות שלום ובטחון. בתקופה זו התחזק המעמד הבינוני והשגשוג והעושר הכלכלי הובילו להתפתחות של חיי תענוגות. אמני ההדפס, שהנציחו את רובעי השעשועים ובהם את תיאטרון הקאבוקי והקורטיזנות, החלו לגלות עניין במאה ה-18 גם בהיאבקות סומו, שהגיעו מקיוטו דרך אוסקה לאדו (טוקיו). הדפסי הסומו עוצבו על ידי שתי אסכולות עקריות בתקופה זו, קאטסוקאווה (Katsukawa) ואוטאגאווה (Utagawa), שהתפרסמו בעיקר בזכות הדפסי שחקני תיאטרון הקאבוקי. ספרים רבים המציגים הדפסי עץ עוסקים למעשה בסומו כספורט. מסמכים הנוגעים לקרבות היאבקות מאותה תקופה מסייעים בתיארוך ההדפסים ולכן התאריכים שלהם מן המדוייקים ביותר. יש משהו אירוני בעובדה שניתן למצוא מידע ביוגרפי רב יותר על דמויות מעולם השעשועים מאשר על האמנים שהנציחו אותם. האמנים היו בתחתית ההיררכיה החברתית ביפן.

חוקי היאבקות הסומו פשוטים למדי והקרב נמשך שניות ספורות בלבד, אך טקס הכניסה לזירה לפני הקרב נמשך זמן רב יותר. בטקס זה נכנסים המתאבקים לבושי סינר משי מרהיב ביופיו רקום בחוטי זהב וכסף, מטהרים עצמם על ידי שתיית מים, רוקעים ברגליים, מוחאים כף ומפנים את כפות ידיהם כלפי מעלה בזרועות פתוחות, זורים מלח לטיהור הזירה ומתכוננים לקרב. אמני ההדפס מן המאה ה-18 וה-19 הנציחו כל שלב בתחרויות המתאבקים והקרבות של תקופתם, כמו גם קרבות היאבקות מן ההיסטוריה והמיתולוגיה היפנית. הם הנציחו גם תכנים בעלי משמעות מיוחדת, כמו התלבושת של השופט, החרב והמניפה הלקוחים מעולם הסמוראים, והשימוש במים ומלח השאובים מטקסי דת השינטו המסורתיים.

בתקופת טמיי (Temmei; 1789-1781) עלתה הפופולריות של הסומו המקצועי, והוא היה אחרון הנושאים של עולם השעשועים שזכה להפוך לקטגוריה מיוחדת באמנות הדפסי העץ. בשנת 1782, אמני אסכולת קאטסוקאווה - שונשו (Shunsho; 1797-1726) ותלמידיו שונקו (Shunko; 1812-1743) ושונאיי (Shunei; 1819-1762) שהכירו בפוטנציאל הטמון בעולם הסומו עברו מציור שחקני קאבוקי להכנת הדפסים של מתאבקי סומו שאותם רכשו המעריצים כמזכרת.

אמני קאטסוקאווה הפכו את הדפסי הסומו לז'אנר עצמאי. מטבע הדברים בהדפסים הראשונים מתוארים מתאבקי הסומו כפי שהם הופיעו במחזות התיאטרון ולא במציאות. המתאבקים נראים עומדים על מקומם כמו במיה (Mie), המבטא את רגע השיא במחזה הקאבוקי שבו התנועה מוקפאת לרגע. בתחילה האמנים לא ידעו איך להתמודד עם הגוף העירום השמן ועם נושא התנועה בציור.

במהרה שונשו, אשר הנציח בריאליזם מופלא את שחקני הקאבוקי של תקופתו, מצא את הפורטרטים של מתאבקי הסומו מעניינים עוד יותר דווקא משום שלא היו מאופרים כמו השחקנים. שונקו נהג לרשום פורטרטים רבים של מתאבקים הדבר הקל עליו ועל שונשו מורו משום שהם השתמשו ברישומים שוב ושוב בהדפסים שונים כדי לקצר את תהליך העבודה. אחריהם עשו זאת גם אמנים אחרים שהעתיקו חלקים מן העיצוב של הדפסים שפורסמו בעבר. גם הדפסי הנופים של אנדו הירושיגה (1858-1797 :Ando Hiroshige) נלקחו מספרי הדרכה, ואמני אוטאגאווה התבססו על אוסף קבוע של רישומי שחקני קאבוקי שיטה זו סייעה להם להתמודד עם הביקוש ההולך וגדל לתמונות של המתאבקים ושחקני הקאבוקי המפורסמים.

על ההדפסים היה לשאת חן בעיני קהל רחב ככל האפשר. שום אוהד לא רצה לראות את מושא הערצתו מפסיד בקרב ולכן על הסצנות היה להיראות ניטרליות. כמו כן, חשוב היה שפניהם של שני המתאבקים היריבים יראו בהדפס במידה שווה, פחות או יותר. בתחילה לא הקדישו קאטסוקאווה שונשו ותלמידיו תשומת לב מספיקה לעובדה זו וציירו את המתאבקים כשפניהם דומות למסכה, ופני אחד מהם מוסתרות. חוסר בקיאותם בסומו התבטאה גם בעובדה שציירו את המתאבקים בסינר שהם לובשים לפני הקרב בטקס הכניסה לזירה גם בזמן הקרב.

מקור הסומו כנראה בפרה-היסטוריה היפנית. מסופר כי האלים היו מיישבים את המחלוקות ביניהם בקרבות היאבקות. תיאוריה אחרת יודעת לספר כי הספורט, כמו הבודהיזם, הגיע ליפן מהודו דרך סין. הקרב הראשון המזוהה כאבי הסומו המודרני נערך לפני הקיסר כשנת 23 לפני הספירה בין סוקונה (Sukune) וקואהאיה
(Kuehaya) שלבשו לגופם רק תחתונים. המתאבקים נלחמו עד מוות ללא נשק בידיהם. סוקונה נחשב למייסד הסומו, אך רק הדפסים מעטים מתארים את האירוע. קרבות סומו שהסתיימו ללא התוצאות הפטליות הפכו לשעשוע חצר. סמוראים תרגלו היאבקויות סומו בשדה הקרב (Cozen Sumo). כתוצאה מכך רבים מן הכינויים המציינים את דרגות המתאבקים עד היום, כגון אוזקי
(Ozeki) וסקיוואקה (Sekiwake). לקוחים מן הטרמינולוגיה הצבאית. שופט הסומו אוחז בידו גם היום את מניפת הקרב
(Uchiwa Gumbei), אשר שימשה את הסמוראים לתת את אות היציאה למלחמה. היאבקויות הסומו של הסמוראים שהתרחשו במאות ה-13 וה-16 התפרסמו כל כך, שזכו להכלל בין ההדפסים ההיסטוריים. הידוע מבין קרבות הסומו הצבאיים שתואר על ידי אמני ההדפסים היה הקרב בין קאוואזו סאבורו סוקיאסו (Kawazu Saburo Sukeyasu) ומאטאנו גורו קאגהיסה (Matano Goto Kagehisa). הקרב נערך בשנת 1176 לפני השוגון מינאמוטו נו יוריטומו (Minamoto no Yoritomo) במסיבה שהתקיימה עם תום הציד. בקרב זה הביס קאוואזו החלש את מאטאנו החזק. קאוואזו נרצח יום לאחר הקרב ובניו שגדלו החליטו לנקום את הרצח מאחר שהדבר נגע לרגש היפני, נושא זה זכה להופיע במחזות אחדים. הסיפור הונצח במחזה הקאבוקי סוגה (Soga) על שם השבט שהם נמנו עמו. קאטסוקאווה שונשו תיעד את הקרב כפי שהוא נראה מעל במות הקאבוקי. ברוב ההדפסים נראה מאטאנו אוחז בחגורת קאוואזו ומרימו אל על. בספר שנכתב בשנת 1763 מסופר שקאוואזו הקל במשקל וחסר הניסיון הצליח להדוף את מאטאנו אל מחוץ לזירה מיד עם פתיחת הקרב. אך מאטאנו התלונן שלא היה מוכן לקרב כי מעד על שורש עץ. השופט אבינה גמפאצ׳י
(EbinaGempachi) הודיע על קרב חוזר. מאטאנו אחז בחוזקה בחגורת קאוואזו והרימו באוויר. קאוואזו כרך רגל מסביב לרגלו של מאטאנו וזרוע סביב לצווארו וכך מנע ממנו להשליכו מטה. תפיסה זו ידועה עד היום כ'לפיתת קאוואזו'. מאטאנו התעייף וקאוואזו הצליח להפילו. גם אמני אסכולת אוטאגאווה ובהם קוניסאדה (1864-1786 ;Kunisada) וקוניושי (1861-1797 ;Kuniyoshi) הנציחו קרב זה.

מרכיבים רבים חדרו לסומו ממקורות שונים. למשל, מתיאטרון הקאבוקי קיבל הסומו את מקלות העץ (Hyoshigi) שבהם מקישים כדי להודיע על פתיחת הקרב ולמשוך את תשומת לב הקהל לזירה. לעומת זאת, מאפיינים שונים חצו את גבול הזירה ועברו מן הסומו אל הקאבוקי, כמו השביל (Hanamichi) שעליו צועדים המתאבקים בדרכם אל הקרב. הגג התלוי מעל הזירה הוא גג מקדש שינטו, וחגורת החבל המעוטרת בנייר הקשורה למותניו של היוקוזונה
(Yokozuna; ׳חבל מאוזן׳), אלוף אלופי הסומו, אף היא לקוחה מעולם השינטו. הקשת והחרב לקוחות מעולם הסמוראים.

מקדשים שהיו ממוקמים מעבר לנהר סומידה בחלקה המזרחי של אדו (טוקיו) אירחו היאבקויות סומו. לכן היה זה נפוץ לראות מתאבקים חוצים את גשר ריוגוקו (Ryogoku) במאה ה־17 החלו לגבות תשלום עבור צפייה בהיאבקויות סומו. חלק מן הכסף ניתן כתרומה למקדשים והוא שימש בין היתר לצרכי תחזוקה (Kanjin Sumo). למתאבקים היו פטרונים שהיו בעלי אחוזות (Daimyo) או סמוראים. במהלך השנים התאגדו לוחמי הסומו בקבוצות והסומו התפתח לספורט מקצועי שהצפייה בו עלתה סכום כסף קטן שמות המתאבקים קשורים בתופעות טבע - הר, נהר, רוח, גיא ועוד. המתאבקים משנים את שמם בכל פעם שהם מטפסים בסולם הדרגות. מעמד המתאבקים היה שווה לזה של הסמוראים וניתנה להם הזכות לשאת שתי חרבות. הפטרון סיפק להם את סינר המשי הרקום (Keshomawashi) אשר הם לובשים גם היום בטקס הכניסה לזירה (Dohyoiri). בכניסה לזירה עומדים לוחמי הסומו לבושי הסינר הססגוני סביב ופניהם למרכז. הם מוחאים כף ומרימים ידיהם לשמים. טקס זה מתואר בהדפסים רבים.

בתקופת ההתמסדות של הסומו באדו במאה ה-18 קיבלו אמני אסכולת טוריי (Torii) אישור לעצב טבלה שבה נראים המתאבקים בתנועה זהה במשבצות נפרדות. טבלה זו היתה לטבלת הבאנזוקה (Banzuke) שהיא רשימת המתאבקים על פי סדר דרגותיהם המוכרת כיום. דירוג מתאבקי הסומו נקבע על פי מאזן הניצחונות וההפסדים בתחרויות (Basho).

הדרישה להדפסי סומו גדלה עם ההתעניינות הגוברת בקרבות מרתקים כמו זה של טאניקאזה (Tanikaze) ואונוגאווה (Onogawa) שהתרחשו בשנות השמונים של המאה ה-18. טאניקאזה התקדם לאט בסולם הדרגות והגיע לדרגת אוזקי במרס 1781. בשנת 1789 היה לראשון מתאבקי הסומו שקיבל את דרגת היוקוזונה. שלושה מתאבקים לפניו קיבלו את התואר רטרואקטיבית ולכן טאניקאזה היה היוקוזונה הרביעי. טאניקאזה ואונוגאווה לחמו זה בזה בקרבות רבים לאורך השנים בשנת 1782, כשהיה בן 33, הובס טאניקאזה לאחר 36 ניצחונות רצופים על ידי אונוגאווה. המאבק הצמוד בין השניים עודד אנשים רבים. כמו גם את אמני אסכולת קאטסוקאווה, להתעניין בספורט, והדפסי סומו החלו להופיע בגלל הקרבות המתמשכים בין שני הלוחמים נחלקו הצופים לשני מחנות. שונשו העריץ את טאניקאזה והדפסיו משלהי שנת 1782 וראשית שנת 1783 מלמדים על העדפתו זו. פני טאניקאזה מתוארים בהדפסיו במלואם ולעומת זאת פני אונוגאווה מוסתרים או מוסתרים בחלקם. מעורבותו הרגשית של שונשו בהערצתו את טאניקאזה הובילה לכך שחדל לעצב הדפסים בנושא הסומו. לדעתו של שונשו, טאניקאזה היה ראוי לקבל את דרגת היוקוזונה כבר בשנת 1784 אך בגלל שיקולים מסחריים של איגוד הסומו הוא זכה לתואר רק בשנת 1789 יחד עם אונוגאווה. בשנת 1785 פגע רעב במדינה בשל כך בוטלו פעילויות רבות וביניהן גם תחרויות היאבקות הסומו. בחודש נובמבר, בשנת 1786, שבו המתאבקים להתחרות וההדפס האחרון של שונשו בנושא הסומו יצא לאור בשנה זו. הקרב האחרון בין טאניקאזה לאונוגאווה נערך באוקטובר 1793. טאניקאזה המשיך להשתתף בתחרויות סומו עד נובמבר 1794. לאחר התחרות נפל למשכב ומת משפעת. מותו סימן את תום תור הזהב של הסומו בשלהי המאה ה-18. אונוגאווה פרש מן הסומו בשנת 1797. את מקומו של טאניקאזה תפס ראידן (Raiden) כאוזקי מקבוצת המערב. ראידן מעולם לא זכה בדרגת היוקוזונה. באותו זמן הופיע בזירת הסומו ילד בן שש בשם דאידוזאן (Daidozan) הנראה כלוחם סומו. דאידוזאן התמחה בביצוע טקס הכניסה לזירה. שונאיי הנציח אותו בהדפסיו כשברקע הדפסת אבקת מיקה (Mica: אבקה נוצצת עשויה כסף או זהב).

שונשו היה הראשון שהחל להדפיס הדפסים המורכבים משלושה חלקים (טריפטיך). הוא עשה שימוש חוזר בגלופות העץ שבהן נראה הקהל קפוא בזמן בשני החלקים החיצוניים של ההדפס, ורק את החלק שמתוארים בו המתאבקים החליף בגלופות חדשות של המתאבקים השונים. השימוש באותן גלופות הוביל לכך שבאחד ההדפסים נראה מתאבק סומו הנמצא בין הקהל מתבונן בקרב שהוא עצמו משתתף בו.

בהדפסים של ממשיכיו של שונשו - שונקו, שונאיי ושונטיי (1820-1770 :Shuntei) - נראים מתאבקי הסומו כשחלקו העליון של ראשם מגולח. זה היה נוהג חדש השמור ליוקוזונה. שונאיי הציג את הלוחמים בצורה ניטרלית בהשוואה לשונשו. פעמים רבות השתמש בגלופות של שונקו וכדי להתאימן לקרבות שהתרחשו בשנות התשעים של המאה ה-18, הוא שינה רק את ראשי הלוחמים ושמותיהם. בשנת 1798 הדפיס שונאיי סדרה של מתאבקים לבושי סינר (Keshomawashi). בהדפסים אלו נראית בדרך כלל כתף אחת של המתאבק פונה כלפי מעלה והראש מונח בצורה לא טבעית. גם שונטיי הדפיס סדרה מעין זו. החידוש בהדפסים אלו היה הצגת דמות המתאבק המצוייר כמעט מקצהו האחד ועד קצהו האחר של הדף.

בראשית המאה ה־19 החלו אמני אסכולת אוטאגאווה ובראשם קוניסאדה לחדור לתחום שהיה כמעט בלעדי לאמני אסכולת קאטסוקאווה. קוניסאדה, שהיה תלמידו של טויוקוני (1825-1769; Toyokuni), נהג לעצב נושאים היסטוריים או את שחקני תיאטרון הקאבוקי. כאשר החל לעצב הדפסי סומו דמו פני המתאבקים בהדפסיו לאלה של שחקני הקאבוקי. הפנים היו מוארכות והעינים פקוחות לרווחה. קוניסאדה היה הראשון שהוסיף לפרקים לחתימתו את המילה 'אוג'ו' (Oju), ׳בהזמנה׳. הדפסים אלו נעשו על פי הזמנה מיוחדת של אוהד סומו.

קוניסאדה, כמו שונשו, עיצב הדפסים שנראים בהם מתאבקי הסומו חוצים את גשר ריוגוקו, לפי סדר דרגותיהם. החידוש העיקרי של קוניסאדה בהדפסי הטריפטיך היה הכנסת השימוש בצבע כחול פרוסי בשנת 1829. חידוש זה נעשה בעידודו של נישימורה יוהאצ'י מן ההוצאה לאור 'אייג'ודו'. בסוף שנת 1830 ההוצאות לאור אייג'ודו וקינשינדו היו תלויות כמעט לחלוטין בעיצוביו של קוניסאדה שביסס עצמו בראש אמני הדפסי הסומו.

טויוקוני, מורו של קוניסאדה, נפטר בשנת 1825. לקראת סוף חייו השתנתה חתימתו והחלק התחתון של המילה ׳טויו׳ נרשם בזיג-זג. טויושיגה (1835-1777 ;Toyoshige) וקוניסאדה תלמידיו העתיקו חתימה זו. אך טויושיגה כתלמידו הראשון היה היורש הטבעי של חתימתו. העובדה שגם קוניסאדה השתמש בחתימה זו על גבי הדפסי הסומו תרמה לקונפליקט בין השניים באסכולת אוטאגאווה. בתחילה קוניסאדה לא הוסיף שם נוסף למילה טויוקוני אשר בעזרתה ניתן היה לזהותו ללא ספק לפיכך טויושיגה נהג להוסיף לצד חתימתו את השם קוסוטיי (Kosotel) כדי להבדילה מזו של קוניסאדה. כל ההדפסים של קוניסאדה שהוצאו לאור על ידי המו״ל אייג'ודו לא נשאו את השם טויוקוני, כי כנראה גם הוא ראה בטויושיגה ממשיך טבעי של טויוקוני. הוצאת אייג'ודו פירסמה כמחצית מהדפסי הסומו של קוניסאדה בין 1843-1828 ובלי יוצא מן הכלל על כולם חתום השם קוניסאדה ולא טויוקוני. אך עובדה זו לא סייעה לטויושיגה משום שהיה מנוסה פחות בעיצוב הדפסים. הנסיון של קוניסאדה בתחום זה וכשרונו הובילו לעלייה ניכרת בפופולריות של הדפסיו בשנות השלושים של המאה ה-19 את הדפסיו של קוניסאדה הראשון ניתן לזהות בין היתר על פי עיוות אנטומי של אגודלי המתאבקים. האגודל בציוריו דומה מאוד לאצבעות האחרות. הדפסיו של טויושיגה שונים מהדפסיו של קוניסאדה בעיצוב פנים ונוף עדין יותר ובמובן זה הם דומים דווקא לאלה של שונשו. הוא עיצב בעיקר פורטרטים של מתאבקי סומו עומדים לבושים בקשומאוואשי, אך לא ידועים הדפסים שלו של היאבקות סומו בפעולה. טויושיגה נפטר בשנת 1835. משפחת טויוקוני נתנה לקוניסאדה רשות לאמץ את השם טויוקוני רק בשנת 1844 באופן רשמי.

כמו אמני אסכולת קאטסוקאווה. גס ציירי אסכולת אוטאגאווה היו רגילים לעצב הדפסים של שחקני קאבוקי וניתקלו בבעית תיאור הגוף העירום וחסר האיפור של המתאבקים. בתמונה שנראים בה מתאבקי סומו ובראשם אונימאטסו (Onimatsu) ושחקני קאבוקי ובראשם נאקאמורה שיקאקו (Nakamura Shikaku) יושבים יחד בסירת שעשועים החוצה את נהר סומידה, נראית התיחסות שונה. פני המתאבקים עגולות ופני השחקנים מוארכות. בהדפס נראים המתאבקים טבעיים יותר ואילו השחקנים נראים כאילו הם עדיין על הבמה. בהדפס זה עשה קוניסאדה שימוש ניכר בכחול פרוסי לצד כתום. מאחר שכחול וכתום הם צבעים משלימים הם גורמים לעין לדלג ביניהם. ההדפסים היפניים המסורתיים ידועים בחוסר הרצון ליצור אשליה של פרספקטיבה מדעית (תחושת עומק). השימוש בצבעים משלימים מחזק את התחושה שהתמונה שטוחה משום שהצבעים בעלי רמת טון זהה. אפקט זה השפיע על האמנים האימפרסיוניסטים באירופה, ובמיוחד על ואן גוך. לצד החתימה רשם קוניסאדה את המילים 'אוקונומי ני טסוקי׳ (Okonomi ni Tsuki) הודעה שההדפס נעשה כמחווה להזמנה של אדם חשוב בשנות השלושים של המאה ה-19 אימץ קוניסאדה את הקומפוזיציה של שונקו בהדפס טריפטיך. במרכז נראים מתאבקי סומו כזמן הקרב ובצדדים יושב קהל הצופים.

בסוף שנת 1841 מונה מיזונו טאדאקוני (Mizuno Tadakuni) ליועץ השוגון איאיאסו (leyasu). בין הרפורמות שהנהיג באותה תקופה היה איסור על מכירת הדפסי 'עולם השעשועים'. למרבה המזל לא נאסרה הפצתם של הדפסי סומו. איסור זה הוביל אמנים רבים לעצב הדפסים אשר נושאם הוא היאבקויות סומו. איסור נוסף שנכפה על האמנים היה הגבלת השימוש בצבעים לשבעה בלבד. אמני ההדפס התגברו על הבעיה על ידי הדפסת צבע אחד על גבי צבע אחר כדי לקבל צבע שלישי.

רבים מהדפסיו של קוניסאדה באותה תקופה מתארים את היוקוזונה החדש שיראנוי (Shiranui) ובמיוחד את טקס הכניסה שלו לזירה שהיה בולט באגרסיביות שלו. קוניסאדה התעלם מן הצופים והתרכז בזירה. פרט לשיראנוי, הנראה כשרגלו האחת באוויר ברגע השיא של הטקס, ולמלוויו של היוקוזונה הנראים משני הצדדים, אין רואים דבר. בהדפסים אחרים נראים המתאבקים על גבי כל שלושת חלקי ההדפס במעין תקריב והשופטים נמצאים מימין ומשמאל. השימוש בשלושה דפים כאילו היו דף אחד הוא רעיון של שונשו. התקריב בהדפס יחיד שאינו טריפטיך הוא רעיון של שונקו, והתקריב של תיאור המתאבקים על גבי הדפס טריפטיך הוא רעיון של קוניסאדה. קוניסאדה מגדיל לעשות בהדפס טריפטיך שמתואר בו קרב מאטאנו נגד קאוואזו. אולי בגלל שזהו נושא היסטורי, קוניסאדה נטל לעצמו חופש רב יותר. הוא לא צייר את הזירה כלל אלא שטח רקע אחיד על כל ההדפס. בסצנה נועזת קאוואזו משליך את מאטאנו הנראה צונח כשראשו מטה והשופט אבינה האוחז במניפה נראה מאחור. בשנות החמשים של המאה ה-19 עיצב קוניסאדה הדפסים שנראה בהם מתאבק יחיד בשלב השיקירי (ההתגרות ביריב) על כל הדף ורק השופט לידו או ללא כל דמות אחרת לידו. אמנם אמני קאטסוקאווה הם אשר הניחו את היסודות לעיצוב הדפסי הסומו (למשל, הדפס הטריפטיך ותאור המתאבקים בנייר במלואו), אך החידוש של קוניסאדה הוא בתיאור קרבות ההיאבקות המונומנטליות שבהם נראים תקריבים של המתאבקים המצוירים על מלוא שלושת חלקי הטריפטיך. קוניטרו
(1876-1808 :Kuniteru) שאל ממנו קומפוזיציה זו.

בחודש פברואר בשנת 1844 יצאה הודעה רשמית על גבי הדפסיו של קוניסאדה שהוא ירש את השם של מורו טויוקוני. לשון ההודעה היתה: ׳קוניסאדה אראטאמה נידאי טויוקוני' (Kunisada aratame nidai Toyokunl), כלומר קוניסאדה שינה את שמו לטויוקוני השני. הדבר הוביל חוקרים מסוימים להתייחס אליו כאל טויוקוני השני, אך למעשה הוא טויוקוני השלישי. את ההודעה הרשמית על שינוי השם ניתן לראות למשל בהדפס שמתואר בו איקאזוקי (Ikazuki) על רקע הדפס יד. ייתכן שקוניסאדה קיבל את הרשות לשאת את שם מורו רק ב-1844 ולא ב-1835, שנת מותו של טויושיגה תלמידו הראשון של טויוקוני, כי ב-1843 נפטרה אלמנתו של טויוקוני ומשפחתה הסירה את התנגדותה להעביר את השם לקוניסאדה. בשנת 1846 הוסיף קוניסאדה לחתימתו גם את שם האמן קוצ׳ורו (Kochoro) ואיצ׳ייוסאי (Ichiyosai).

בשנת 1845 ניצח הכוכב העולה של הסומו קויאנאגי (Koyanagi) פעמים מספר את שיראנוי. ב-1852 הוא זכה לתואר אוזקי וב-1854 הופיע לפני הקומודור פרי. קויאנאגי שהונצח בהדפסי עץ רבים פרש מזירת הסומו בשנת 1856. מתאבק אחר שהונצח בהדפסים רבים היה הידנויאמה (Hidenoyama) אשר ירש את מקומו של שיראנוי כיוקוזונה בשנת 1845. הידנויאמה היה נמוך קומה יחסית (170 ס"מ) ומשקלו היה רק 135 ק״ג. רגליו וידיו הקצרות הקשו עליו לתפוס בחגורת היריב. קוניסאדה הנציח את האלופים החדשים בהדפסיו. בין 1841 ל-1847 עיצב קוניסאדה כ-150 הדפסי סומו - מספר הדומה למספר ההדפסים שעיצב שונאיי בכל חייו.

משנת 1848 ואילך החלו מופיעים הדפסיהם של אמנים צעירים שהיו תלמידיהם של קוניסאדה וקוניושי ובהם קוניטרו (Kuniteru), קוניאקי (Kuniaki, פעיל בין השנים 1860-1850) ויושיטורה
(Yoshitora: פעיל בין השנים 1880-1850). אך ההדפסים הרבים החלו להיראות דומים זה לזה ולא תרמו חידוש משמעותי בעיצוב. בהדפסים של אמנים אלו יש חזרה לתיאור הזירה במבט מלא יותר. כמו כן ניכרת השפעה של תפיסת האנטומיה המערבית באמנות.

לאחר 250 שנות שלום פנימי ובידוד, יפן לא היתה ערוכה מבחינה צבאית להתנגד לדרישתו של הקומודור פרי, ב-24 במרס 1854, לפתוח את נמלי יפן. השיחות עם האמריקאים התקיימו לחופי כפר קטן בשם קאנאגאווה (היום יוקוהאמה). יפן העניקה כמתנה מסורתית לנשיא ארצות הברית שקי אורז. כל שק שקל 55 ק״ג. את השקים העמיסו לספינות מתאבקי סומו לבושים מאוואשי. כל מתאבק נשא שלושה שקים בבת אחת. זו היתה הפגנת כח שקטה. אך החיילים האמריקאים שלא הבינו את פשר הדבר ראו במתאבקים יצורים חייתיים ואלימים. ארוע זה היה יכול לספק נושא חדש להדפסים, אך לאמנים לא הותר להיות במקום ולכן אין הדפסים רבים בנושא. בשנות החמשים של המאה ה-19 נראים בהדפסים רבים לוחמי סומו ללא ציון שמם. לפיכך קשה מלאכת הזיהוי של הלוחמים. היוקוזונה מופיעים לבושים סינר וקודקוד ראשם אינו מגולח עוד כבעבר. הסינר הוא המקור היחיד שבאמצעותו ניתן לנסות ולזהות את שם המתאבק או את שם הפטרון שתרם אותו.

בשנת 1859 חזר קוניסאדה לעצב הדפסים שנושאם הוא תיאטרון הקאבוקי עד מותו בשנת 1864. בשנים אלו התרחשו מספר אירועים חשובים כזירת הסומו בהם נטלו חלק היוקוזונות שיראנוי השני ואונריו (Unryu) שהונצחו על ידי תלמידו של יושיטושי (1892-1839 :Yoshitoshi) יושימורי (1884-1830;Yoshimori). קוניסאדה ושונאיי עיצבו הדפסי סומו יותר משלושים שנה. עיקר תרומתו של שונאיי היתה בהכנסת שיפורים להדפסיהם של שונשו ושונקו. כאשר החל קוניסאדה לעצב הדפסי סומו כמעט לא נותר לו מה לחדש, אך הוא הצליח להפיח רוח חיים בנושא שמוצה כמעט עד תום.

הדפסי הסומו המוצגים בתערוכה הם מאוסף יורן פליקסה משטוקהולם. פליקסה חי ביפן בשנים 1975-1971. אהבתו לספורט ולאמנות הובילה אותו לאסוף הדפסי אוקיו-א יפניים שנושאם הוא היאבקות סומו. הוא מרבה לפגוש אנשים מכל העולם, אשר כמוהו אוהבים את הסומו ואת האמנות שליוותה אותו. זה 25 שנה הוא אוסף הדפסי סומו. פליקסה ממשיך לאסוף הדפסים אלו גם היום ומחפש מוטיבים חדשים ומעניינים. אוסף ההדפסים שלו מתמקד בהדפסי אסכולת אוטאגאווה מן המאה ה-19, אך כולל גם מספר הדפסים של אמני אסכולת קאטסוקאווה מסוף המאה ה-18.

לקריאה על הספורט היפני הלאומי הקישו כאן