בראשית המאה העשרים יובאה ליפן לראשונה טכניקת הכרומו־ליטוגרפיה לדפוס. באותה עת הופיעה סדרת כרזות שנושאה היה נשים יפות. הכרזות מוסגרו והוצגו באולם סגור ולא הודבקו על לוחות מודעות ברחובות כמקובל במערב. אופן תצוגה זה העניק לכרזות היפניות נופך יוקרתי ואיפשר להתבונן בהן כעל יצירות בעלות ערך אמנותי. בשנות ה־30 של המאה העשרים נהגו האמנים היפנים, כעמיתיהם באירופה, לחתום את שמם על הכרזות וניתנה אותה מידה של חשיבות למוצר המפורסם בכרזה ולאמן שיצר אותה.
לאחר מלחמת העולם השנייה שאפו המעצבים הגרפיים ביפן לזכות בהכרה בינלאומית וכרזות פרסומת יפניות נהפכו למוצר נוסף של היצוא היפני. כרזות שנושאיהן לקוחים ממיטב האמנות היפנית המסורתית נמכרו כמזכרות זולות, בעיקר לזרים שביקרו ביפן. בראשית שנות ה־50 של המאה העשרים לראשונה פסקו המעצבים היפנים לתאר ביצירותיהם מוטיבים מסורתיים ובמקום זאת החלו מתרכזים בעיצוב כרזות המבוססות על מוטיבים מודרניים מערביים. החלטה זו לא נשאה חן בעיני חלק מן הלקוחות הזרים אך למרות זאת המעצבים היפנים הצליחו להתנתק מן המוטיבים המסורתיים ומן הדיכוי הכלכלי שנכפה על מדינות מזרח אסיה השכנות ולהזדהות עם השפע האמריקני־אירופי. בשנים שאחרי המלחמה עמדו לרשות המעצבים נייר באיכות ירודה וטכנולוגיית דפוס מיושנת, ולכן התאפיינו הכרזות שלהם בצבעים שהוגדרו בשטחים מתוחמים ובכיתוב ידני, וגם השימוש בצילום היה מועט. תהליכי הייצור של הכרזות בשנות ה־50 היו ברובם פרימיטיביים והלקוחות שהזמינו את הכרזות לא הכירו בערכן האמנותי. המעצבים הוגבלו לעיצוב כרזות של אירועי תרבות, מחזות, כינוסים ופעילויות של איגוד המפרסמים היפני. באותה עת רוב האמנים עדיין לא יצרו כרזות עבור תאגידים מסחריים גדולים.
רוב הכרזות עוצבו במיוחד עבור תערוכות העיצוב השנתיות של איגוד המפרסמים היפני. בדרך כלל מימנו האמנים את הפקת הכרזות וניצלו את ההזדמנות לנסות שיטות דפוס חדשות. המבקר הירומו הארה (Hiromu Hara) כתב בכתב־העת "גרפיס" (1960) כי מדובר בעיקר במעצבים צעירים בראשית דרכם האמנותית וזו הייתה הזדמנות בשבילם לעצב כרזות גדולות וצבעוניות ולזכות בהכרה אמנותית.
בשנות ה־60 של המאה העשרים נוצרו כרזות רבות בטכניקת הדפס המשי. טכניקה זו אפשרה לאמנים ליצור צירופי צבע מרהיבים במיוחד בסגנון אמנות הפופ שהייתה פופולרית בארצות הברית. באותן שנים חלו תמורות רבות בשיטות הדפוס. בתי הדפוס, כגון דאי־ניפון (Dai Nippon) וטופאן (Toppan), שיתפו פעולה עם המעצבים לשיפור הכרזות באמצעות איכות הנייר וטכניקות הדפוס. חברת מוריסאווה (Morisawa) הכניסה שיפורים רבים גם בסדר הדפוס בעיצוב הסימניות הסיניות והאותיות הלועזיות.
בשנת 1965 התקיימה בכלבו "מאטסויה" (Matsuya) שבטוקיו תערוכת "עידן הכרזה היפה" שארגן מאסארו קאטסומיאה
(Masaru Katsumie). בתערוכה הוצגו יותר משלוש מאות כרזות מאוסף האמנות הדקורטיבית של מוזיאון הלובר בפריז. בעקבות התערוכה עלתה הפופולריות של עיצוב כרזות אמנותיות ביפן, והאמנים החלו ליצור בסגנון אינדיבידואלי.
בשלהי שנות ה־60 של המאה העשרים צעירים במערב ובמזרח כאחד מצאו בכרזות אמצעי זול להפיץ מסרים מסוגים שונים ודרך זולה לקשט את חדריהם. רבים מהם הזדהו עם נושאיהן של הכרזות בעלות האמירות הפוליטיות או החברתיות בחברה שבחנה מחדש את ערכיה. באותן שנים היה לכרזות היפניות תפקיד מרכזי יותר בעולם הפרסום והתאגידים המסחריים היו תלויים בהן יותר לצורך יצירת דימוי חיובי בעיני הציבור. מעצבי כרזות הפרסומת של חברות ובתי עסק, כגון חברת הקוסמטיקה "שיסיידו" (Shiseido), חברת "סאנטורי" (Suntory), חנויות האופנה ובתי הכלבו הגדולים, הובילו קו ניסיוני בעיצוב כרזות שהיו פתוחות יותר לביטוי אישי. לקראת תערוכות העיצוב השנתיות הוכנס הנוהג לערוך תחרות לעיצוב הכרזה שתפרסם את התערוכה. מבין תריסר הכרזות של מעצבים מן השורה הראשונה נבחרת אחת להיות הכרזה הרשמית של התערוכה. בסוף שנות ה־70 ובשנות ה־80 של המאה העשרים כרזות יפניות רבות שנושאן היה שלום העולם הוצגו בתערוכות בינלאומיות.
מכיוון שצפיפות האוכלוסין ביפן רבה, חלל מועט נתון לתצוגת כרזות וכמו כן אין הרבה דוכנים למכירת כרזות. אם כן, היכן הציגו ומציגים את הכרזות שגודלן 103x72.8 ס"מ? במאה ה־19 הוצבו לצורך זה לוחות (ekanban) מיוחדים בהצטלבות הדרכים המרכזיות או בבתי המרחץ הציבוריים. מאחר שהיום מקומות המפגש הם בדרך כלל בתי קפה, תחנות רכבת ובתי כלבו, כרזות רבות של בתי כלבו ושל חברות מסחריות הוקטנו עד למחצית כדי שיהיה אפשר לתלותן בחנויות קטנות יותר או שהן מעוצבות במאונך לצורך פרסום על גבי רכבים מיוחדים (nakazuri). לעומת זאת, בתחנות הרכבת המרכזיות תלויות כרזות גדולות יותר - 103x145.6 ס"מ. אך בדרך כלל הכרזות מוצגות בתערוכות מיוחדות ורק לעתים רחוקות הן תלויות ברחובות. לכן לעתים קרובות הציבור נחשף לכרזה מסוימת של מופע כלשהו רק לאחר האירוע.
גלריות מעטות בערים הגדולות של יפן מציגות בקביעות כרזות פרסומת או עיצובים גרפיים דומים. בשנת 1976 הקימו 92 מעצבים מתחומים שונים גלריה עצמאית, "מרחב טוקיו לעיצוב". בתערוכת הפתיחה, "יום אחד, תערוכה אחת", הציגו תערוכות יחיד של מעצבים גרפיים שונים. בשנות ה־90 של המאה העשרים פתח בית הדפוס דאי־ניפון גלריה לגרפיקה בגינזה (Ginza) שבטוקיו ובה מוצגות בחלל קטן תערוכות של עיצוב גרפי הזוכות לפופולריות רבה. אף על פי שנערכות תערוכות של כרזות במוזיאונים, כגון המוזיאון המרכזי של טוקיו ובגלריות קטנות, החלל העיקרי שנערכות בו תערוכות עיצוב בטוקיו הוא הגלריות של בתי הכלבו הגדולים, שם נערכות גם תערוכות אמנות בינלאומית ואמנות יפנית. בשנת 1975 פתח בית הכלבו של רשת סייבו (Seibu) ברובע איקבוקורו (Ikebukuro) שבטוקיו את "מוזיאון סייבו לאמנות" במבנה של הכלבו. אותה שנה, כאשר הובאה המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י לתצוגה ביפן, היא הוצגה באחד מבתי הכלבו בטוקיו.
בימינו כרזות יפניות עכשוויות זוכות להילה בדומה לזו שהייתה להדפסי העץ היפניים המסורתיים, בעיקר בגלל ערכן האמנותי. כדי לבסס את המוניטין שלהם, אמנים יפנים בני זמננו מסתמכים על עיצוב כרזות יותר מאשר על כל עיצוב גרפי אחר. כדי להשתתף בתערוכה של עיצוב גרפי צריכים האמנים לדאוג שכרזות פרי עיצובם יופיעו בכתבי עת ובפרסומים אחרים העוסקים בגרפיקה. השתתפות בתערוכות מגדילה את הסיכוי שהאיגוד לעיצוב גרפי ידפיס את הכרזה.
עד לאחרונה חולקו כרזות יפניות לתיירים כדי להגדיל את המוניטין של יפן בתחום העיצוב גרפי. מאחר שהביקוש לכרזות אלו הוא כה גדול בימינו, מתייחסים אליהן כאילו היו הדפסים אמנותיים שהודפסו במספר מוגבל, והן ניתנות בעיקר לצורך תערוכות מיוחדות. כרזות רבות נחשבות היום ליצירות אמנות והן מוצגות במוזיאונים וגלריות ולא לקידום מכירות של מוצר כלשהו. לכרזותיהם של המעצבים היפנים בני זמננו, המשתמשים במוטיבים אסיאתיים ומערביים כאחד, יש מאפיין אחד בולט: הן מעבירות מסר רגשי ולאו דווקא מידע על מושא הכרזה.
בתערוכה מוצגות כרזות יפניות מן השנים 2000-1993 והיא מתקיימת באדיבות קרן יפן ושגרירות יפן בישראל.