המסכות הקיימות בתרבויות רבות הן אולי ביטוי לרצון של האדם להתעלות מעל הקיום האנושי. המסכה היא אמצעי המאפשר שינוי צורה - חפץ מושלם שבעזרתו האדם יכול להסוות את טבעו האמיתי.
היפנים השתמשו במסכות חומר או בד כבר בתקופת ג'ומון (10,500-300 לפני הספירה). לא ידוע מה היה תפקידן של מסכות אלה, אך משערים שהמשתתפים בטקסים שמאניסטיים עטו אותן על פניהם, שכיסו בהם את פני המתים לפני הקבורה, שהן שימשו קמעות לגירוש רוחות רעות או מנחות פיוס לאלים נגד מחלות.
המסכות היפניות המוכרות ביותר בימינו הן אלה המשמשות בשעת ריקוד, בתיאטרון, בפסטיבלים ובטקסים דתיים שינטואיסטיים ובודהיסטיים. מסכות רבות הובאו ליפן מאסיה עם הבודהיזם. המסכות גולפו בדמות בני אדם, אלוהויות, שדים, רוחות רפאים, או בעלי חיים אגדיים בהתאם לטקסים ולהופעות שהן שימשו בהם. הן מיוצרות מחומר, לכה יבשה, בד, נייר ועץ. רוב המסכות גולפו בעץ ונצבעו או צופו בלכה. מקצתן מצופות בשכבת קאולין (סוג של חרסית) מתחת לצבע. אופן הכנת המסכות השתנה אך במעט בחמש מאות השנים האחרונות.
מסכות הגיגאקו (Gigaku; מילולית: כישרון למוזיקה) הן העתיקות ביותר שהשתמרו ביפן. גיגאקו הוא מחול דרמה אשר על פי המסורת, אדם בשם מימאשי (Mimashi) הביא ליפן מסין בראשית המאה השביעית. ביפן שגשג מחול זה מתקופת נארה (Nara; 794-710) עד לתקופת אדו (Edo; 1868-1603), ואז נעלם. המחול כלל גם פנטומימה ובוצע בין השאר בתהלוכות מלוות בנגינת חליל, תופי טסוסומי (Tsutsumi) וצלצלים.
מסכות גיגאקו עשויות עץ קמפור נשמרו בגנזך השוסואין (Shosoin) ובמקדש טודאיג'י (Todaiji), שבנארה. מסכות אלה מכסות את הראש והאוזניים בעוד מסכות מאוחרות יותר מכסות רק את הפנים. קיימים ארבעה עשר סוגי מסכות גיגאקו. הן עשויות, בדרך כלל, מעץ הפבלוניה, אך יש גם מספר מסכות שעשויות בטכניקת הלכה היבשה. לרבות מהן חוטם או חדק גדול ולמקצתן מודבק שער. הבעת הפנים של המסכות הללו דרמטית במיוחד ומותאמת לסוג מחול זה. המסכות מגולפות בדמות אריה, יצור דמוי ציפור בעל מקור, שד, או בדמות יצורים על־אנושיים. בעיצובן ניכרת השפעה הודית, סינית ודרום מזרח אסיאתית.
מסכת הבוגאקו (Bugaku; מילולית: ריקוד ומוזיקה). במסכה זו השתמשו בריקודים שליוו את מוזיקת החצר היפנית המסורתית הידועה בשם גאגאקו (Gagaku; מילולית: מוזיקה אלגנטית), שהתפתחה בתקופת הייאן (Heian; 1185-794). הגאגאקו מורכב מהטוגאקו (Togaku; מילולית: מוזיקת טאנג), שהגיע ליפן מסין בתקופת ט'אנג (Tang; 907-618), הקומאגאקו (Komagaku; מילולית: מוזיקת קוראי), שהגיע ליפן מקוריאה וממוזיקה יפנית מקורית. המוזיקה הסינית והקוריאנית לוותה בריקוד הבוגאקו. תזמורת הגאגאקו מורכבת מהיצ'יריקי (hichiriki), מעין אבוב עשוי משני קני־סוף, חלילים שונים, שו (sho) - כלי רוח מקנה סוף (כאשר מנגנים טוגאקו), תופים תלויים, ושוקו (shoko) שהינו גונג קטן מברונזה.
ריקוד הבוגאקו, ששגשג מן המאה התשיעית ועד תקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185), הוצג על גבי במה מוגבהת או באזור תחום בליווי מוזיקה שנוגנה בקצב איטי מאוד. מסכות הבוגאקו הראשונות, שהוכנו בראשית תקופת הייאן, היו בעלות מראה טבעי מאוד. בשלהי תקופת קאמאקורה הן נעשו מסוגננות מאוד והפופולריות של הגאגאקו פחתה. מסכות הבוגאקו שונות בגודלן, הן בדרך כלל עשויות מעץ ברוש ואחדות עשויות לכה יבשה. להבדיל ממסכות הגיגאקו, למסכות אלה אין אוזניים והן מכסות רק את הפנים. סגנון הגילוף של המסכות מזכיר פיסול בודהיסטי וחלקן חתומות על ידי הפסלים של הפסלים הבודהיסטיים. מאחר והבוגאקו היה ריקוד ולא דרמה, הבעות הפנים של המסכות דרמטיות פחות מאלה של הגיגאקו.
מסכות הגיודו (Gyodo). מסכות אלה שימשו בעיקר בתהלוכות בודהיסטיות שהתקיימו בחוץ, ובעיקר בעת חניכה של מקדש חדש. לכן המסכות מייצגות דמויות של בודהיסטוות, אלים מגינים, אלי דרקון, ושדים ומשתמשים בהן בטקסי טיהור. מסכות גיודו שמייצגות יצורים על אנושיים או אלוהויות, גדולות מאוד ומכסות את כל הפנים. רוב המסכות שנשתמרו ביפן הן מסוף תקופת הייאן עד תקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1392).
מסכות בתיאטרון נו (Noh; מילולית: כשרון) ובתיאטרון קיוגן (Kyogen; מילולית: מילים מטורפות). המסכות האלה ידועות מכול ביפן ובעולם. מחזות נו התפתחו ביפן ממופעי סארוגאקו (Sarugaku; מילולית מוזיקת קופים) ודנגאקו (Dengaku; מילולית: מוזיקת שדה) וטקסים עממיים אחרים הקשורים בחקלאות.
הסארוגאקו, שמקורו בסין, כלל מופעי אקרובטיקה, להטוטנות, פנטומימה וכישוף, המלווים בריקוד ובטקסים שמקורם במקדשים השונים. הדנגאקו, ריקודים ומופיעים הקשורים לחקלאות התמזג עם הסארוגאקו. במאה ה־11 שולבו מערכונים קומיים במופעים האלה וקטעי האקרובטיקה הוצאו מן הרפרטואר. בסוף המאה ה־13 התפתחו גילדות של שחקני סארוגאקו, אשר היוו בסיס לתיאטרון נו. בתקופת מורומאצ'י התפתחו המחזות הדרמטיים למחזות נו והמחזות הקומיים למחזות קיוגן.
משערים שהתפתחות המסכות בתיאטרון נו ובתיאטרון קיוגן קשורה לסארוגאקו, מאחר שמסורת האוקינאמאי (Okinamai; ריקוד אוקינה), שהיא עדיין חלק מן הרפרטואר של הנו, הקרוי שיקיסאבאן (Shikisaban; מילולית: טקס בעל שלושה חלקים), צמחה מהסארוגאקו. מקורן של ארבע המסכות המשמשות באוקינאמאי, הוא בגיגאקו ובבוגאקו. שלוש מסכות מתוך ארבעת המסכות הן בעלות לסת נפרדת המחוברת בשרוך משי למסכה: אוקינה (Okina; מסכת אדם זקן לבנה) וסאנבאסו (Sanbasu; מסכת אדם זקן שחורה) הן בעלות אותו מראה ונעשו המסכות הדומיננטיות באוקינאמאי, וצ'יצ'ינוג'ו (Chichinojo; מסכת אב קשיש). אף על פי שמבחינה טכנית מסכות מוקדמות אלה אינן מסכות נו, הן נחשבות למקור מסכות תיאטרון הנו.
יש יותר ממאתיים סוגים של מסכות תיאטרון נו, והן מגלמות אלים, שדים, רוחות רפאים, נשים וגברים צעירים או קשישים. מסכת נו אופיינית מגולפת מהינוקי (Hinoki; ברוש יפני), והיא קטנה יותר מן הפנים ובדרך כלל שטוחה יותר. מאחר שמדובר במסכת תיאטרון עליה לשקף את מצב הרוח של הדמות בכל רגע נתון. לכן המבע של המסכה משתנה כשהאור והצל הנופלים עליה משתנים עם תנועות הראש של השחקן.
רק השחקן הראשי במחזה עוטה מסכה על פניו. הוא עושה זאת כאשר הוא משחק בתפקיד של דמות שאינה בין החיים על פי המחזה. במחזות נו רבים הוא מחליף מסכות במהלך ההצגה.
המסכה השנייה מבטאת את טבעה האמיתי של הדמות. ההאנייה (Hannya) היא מסכה כזו. זוהי מסכת אישה נקמנית וקנאית שנהפכה לשד. יש לה קרניים וניבים בולטים, והיא בעלת מבט זועם ומלא טינה. צבע הפנים של המסכה מלמד אף הוא על מידת הכעס של השד. ככל שהצבע של המסכה אדום יותר כן היא מביעה תרעומת רבה יותר. שיקאמי (Shikami) גם היא מסכה של שדים, בעלת גבות בולטות, ניבים חדים ופה פעור בתנוחה של נהמה.
קו־אומוטה (Ko-omote; פנים קטנות). מסכה של אישה צעירה נאה בעלת אופי שליו. היא מבטאת את הנאיביות שבנעורים. המסכה מעוצבת על פי ערכי היופי של תקופת הייאן: הגבות מגולחות ומצוירות גבוה יותר על המצח, והשיניים מושחרות. מאחר ששחקני תיאטרון נו כולם גברים, הם זקוקים למסכות של נשים יותר מאשר למסכות של גברים.
שאקומי (Shakumi) ופוקאי (Fukai). בשתי מסכות אלה, המייצגות נשים מבוגרות, העיניים עמוקות ומגולפות כחצי עיגול. צורת פתחי העיניים מבטאת גיל. עיניים מרובעות יותר הן של עלמה צעירה ועיניים המגולפות כחצי עיגול מבטאות פנים של אישה מבוגרת. אובה (Uba) היא מסכה של אישה זקנה ששערה המאפיר ופניה המקומטות מלמדים על ניסיון חיים רב.
התסרוקות המצוירות על המסכות מלמדות על מעמד הדמות. כך למשל אם השיער מצויר גם בצידי הרקות של מסכת אוטוקו (Otoko; גבר) של גבר צעיר, הדבר מעיד על כך שהוא אינו בן אצולה וייתכן שהוא לוחם. גם מסכות הגברים מעוצבות כך שנוכל לאמוד את גילה של הדמות. עיניים שקועות יותר וקווים עמוקים בגבות ובפה מעידים כי הדמות מבוגרת יותר.
צ'וג'ו (Chujo) היא מסכת גבר ממעמד האצולה של תקופת הייאן. גוון העור הבהיר, הגבות המגולחות והמצוירות גבוה יותר על גבי המצח והשיניים המושחרות אופייניים לאציל מתקופה זו.
מחזות קיוגן קצרים מוצגים כקטעי ביניים קומיים בין מחזות נו בהם מוצגים סיפורים משעשעים ואבסורדיים. אוסובוקי (Usobuki) היא אחת המסכות בהם משתמשים במחזות אלה. ניתן לפרש את הכינוי אוסובוקי בכמה דרכים: הבעת תמימות, שריקה ונשיפה. לדמות עיניים בולטות וזועפות, פה מכווץ, ושערות שפם הפונות כלפי מעלה. שחקנים העוטים מסכה זו מציגים דמויות אנוש, רוחות של בעלי חיים וחרקים שבריריים כמו יתושים וציקדות. מסכות קיוגן מתאפיינות במצב רוח שובב. יש להן מבע שמח, או שהן בעלות מבע מעוות ומגוחך כגון, עיניים או פה בולטים. משפחות אמנים התמחו בגילוף מסכות נו וקיוגן והידועה שבהן היא משפחת דמה
(Deme), על ענפיה השונים, שהייתה מפורסמת מאוד בתקופת אדו. אמני משפחה זו הכינו גם מסכות נטסקה (Netsuke) מיניאטוריות רבות. הנטסקה היה במקור אביזר לבוש מעוטר ומגולף, שנקשר בשרוך לחפצים שונים המכונים סאגמונו (Sagemono; דבר תלוי). חפצים אלה כוללים נרתיקי טבק, קופסאות אינרו (Inro) לחותם ולתרופות וארנקים שונים.
המסכה היא כנראה החפץ העתיק ביותר ששימש כמודל להכנת נטסקה. רק אספנים מעטים עוסקים באיסוף מסכות נטסקה. בדרך כלל קל יותר לזהות את הדמות המוצגת על ידי מסכת התיאטרון מאשר את הדמות המתוארת במסכת הנטסקה. הדבר נובע מכך שבתיאטרון התלבושת של השחקן והאביזרים האחרים שהוא נושא עימו, מסייעים בזיהוי הדמות. לעומת זאת, מסכת הנטסקה מוצגת כמעט תמיד ללא חפצים נלווים. הגודל של מסכת התיאטרון מסייע אף הוא בזיהוי הדמות. כיסוי כל הפנים או רק חלק מהם על ידי המסכה מהווה רמז לזהות של הדמות. בניגוד לכך, גלף הנטסקה קובע את גודל המסכה לפי האדם שיישא אותה: מבוגר, ילד או מתאבק סומו, ואם ישאו אותה מחוברת לתיק, נרתיק, או לאינרו (נרתיק לחותם), ולא לפי סיווגה כמסכה המשמשת מעל בימת התיאטרון.
כאמור מסכת תיאטרון, שהיא גדולה מספיק על מנת לכסות את הסנטר והאוזניים של השחקן, מזוהה כמסכת בוגאקו, מסכה שמכסה את כל הראש כולל הצוואר היא מסכת גיודו, ומסכה קטנה ושטוחה יותר המכסה בקושי שני שליש מהפנים, היא מסכת נו. מאפיינים אלו המשתנים במסכות הנטסקה השונות. למשל מסכת הנו הופכת עמוקה וקמורה יותר בנטסקה כדי שאפשר יהיה ליצור בחלקה האחורי גשרון קטן אליו מחובר החוט, שבעזרתו החפץ נקשר לנרתיק.
הכנת מסכה אורכת כארבעים יום. הגלף גם צובע ומלטש את המסכה. הצבעים בהם נצבעות מסכות התיאטרון הם מסורתיים ואינם ניתנים לשינוי. מסכות הנטסקה בדרך כלל לא נצבעות על ידי האמן כלל.