הנצח של הרגע, החלוף של הנצח

לפני עשר שנים פגשתי לראשונה ביצירותיה של האמנית נוריקו יאנאגיסאווה כאשר תכננו את תערוכתה הראשונה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. היו אלו הדפסי תצריב (etching) בהם מופיעים מוטיבים חוזרים כמו דמות אדם חסר ראש, כלב שדוף, כנף ציפור, שברי ענפים, מאובנים ועוד. כבר אז חשתי שהמוטיבים הללו אינם אלא "מושגים" בשפה אותה פיתחה יאנאגיסאווה לאורך שנות יצירתה. הסמלים הללו מזמינים את הצופה "לקרוא" את ציוריה כאילו היו ספר פתוח.

הסיפורים שמספרים ציוריה והדפסיה (גם אם הם אינם נרטיביים במהותם) אינם מתרחשים במקום ספציפי אלא בעולם כולו. המוטיבים השונים, הקשורים קשר הדוק לפועלו של האדם על פני האדמה, "עטופים" בצבעים משובבי לבב כצבעי היסוד, אדום, צהוב וכחול ומהצבעים המורכבים, כתום, סגול, וירוק. האמנית מוסיפה כתמי דיו צבעוניים ולעתים פיסות של נייר יפני, נייר לתרשים או נוצות.

בעבודות נדמה כי האדם האוניברסאלי חסר הראש (ואולי בינה), המצויר פעמים רבות בצבע כמעט שחור, הוא זה שכורת את יערות הגשם (גדמי הענפים היבשים), גורם לשינויי מזג האוויר, לבצורת ולרעב (הכלב השדוף). האין אנו מתבוננים בעצמנו? האין אנו אחראים לכריתת הענף היחיד שנותר עליו אנו יושבים? נראה שכן. רמז לכך נמצא באחד הציורים בו נראה אדם ובידו רק ארבע אצבעות. ייתכן שזו תוצאה של מלחמה או מוטציה גנטית שהיא תולדה של שואה גרעינית. המאובנים המצוירים לעתים קרובות על גבו של האדם, כאילו היה גל־עד או מצבה, הם הנצחה של העבר. הם "רישום" בספר ההיסטוריה של הטבע כפי שגם מעשינו בהווה, מונצחים עתה בסמלים של יאנאגיסאווה.

יחד עם זאת נוריקו יאנאגיסאווה אינה מציירת חזון או נבואה. ציוריה הם כבבואה המשתקפת אלינו מתוך מראה. וכדי להבין את שעינינו רואות, אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראיה צלולה, שכן המראה משקפת את המציאות אותה כולנו מכירים היטב, האסון בצ'רנוביל, הפגיעה בשכבת האוזון וכדומה. כשם שמראה אינה שופטת את בבואתה לטוב או לרע, גם יאנאגיסאווה אינה מניחה את ההווה על כף המאזניים. היא מקנה למוטיבים השונים בציוריה ערך שווה. הם עומדים זה לצד זה, באותו המישור (juxtaposition). היא אינה מבליטה מוטיב זה או אחר על ידי שימוש באור וצל או על ידי הדגשתו בדרך אחרת. היא מראה לנו במידה שווה את הטבע מחד, ומאידך את הדבר היקר לנו מכל - את עצמנו ואת יופיו של הטבע. כנף הציפור המצוירת והנוצות המודבקות ברבות מעבודותיה הן סמל למעוף לעתיד אחר (טוב יותר?). אם כי לעתים נדמה כי הזמן והאירועים עומדים מלכת בציורים והנצח של הרגע מחליף את החלוף של הנצח.

בעבודותיה של יאנאגיסאווה מושרשים ערכים אסתטיים יפנים מובהקים. למשל יש בהן העדפה של החסר על השלם. תפיסת היופי המערבית הקלסית התרכזה בשלמות של גוף האדם. לעומת זאת, אצל יאנאגיסאווה הוא מתואר חסר אברים מסוימים. גם הציפור והעץ אינם מצוירים בשלמותם. מקורו של אידיאל היופי הרואה בחסר ערך אסתטי תואר בחיבור "עשבי בטלה"
(Tsurezuregusa; 1330; חלק 137) של קנקו יושידה: "האם עלינו להביט בפריחת הדובדבן רק כשהיא בשיאה ובירח רק כשהוא נראה ללא עב?... ענפים שעומדים לפרוח וגנים זרועי פרחים קמלים ראויים יותר להערצתנו... הירח שמופיע סמוך לשחר לאחר שציפינו לו ארוכות מרגש אותנו יותר מאשר הירח המלא המאיר את השמים..."