התערוכה "50", העומדת בסימן יובל למוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, היא פרי יוזמה משותפת של גלריית יוסיידו (Yoseido) בטוקיו ומוזיאון טיקוטין. לכבוד אירוע חגיגי זה מוצגות במוזיאון יצירותיהם של חמישים אמני הדפס יפנים בני זמננו מן השורה הראשונה. האמנים יצרו את רוב העבודות במיוחד לתערוכה ומרביתם החליטו לתרום מיצירותיהם למוזיאון עם סיומה.
האמנות היפנית העכשווית היא קוסמופוליטית בעיקר בשל מהירות השגת המידע, הניידות של האמנים והתערוכות הבינלאומיות שהם נוטלים בהן חלק. כל אמן מנסה לשקף בעבודתו את חשיפתו הטבעית להלכי הרוח ולזרמים הרווחים בעולם האמנות בימינו ואת גישתו האישית לסובב אותו, ומיישם את המתרחש ב"מילון מונחים" אישי. מטבע הדברים, ביצירות המוצגות בתערוכה ניכרת רבגוניות נושאית וסגנונית.
בעקבות המפגש של האמנות היפנית עם האמנות המערבית המדיום הגרפי השתנה. אמצעי ביטוי חדשים שיובאו ליפן, כגון ליטוגרפיה, הדפס משי, תחריט ותצריב נוספו לטכניקות המסורתיות, הדפסי העץ והסטנסיל, שיש להן עבר ארוך ומפואר ביפן, אך פסקו להיות דומיננטיות. על אף זאת האמנות היפנית המסורתית לא התבטלה בפני החדש - האמנות בת הזמן היא סינתזה בין המורשת מבית להשפעות שהגיעו מבחוץ. כמו עמיתיהם במערב, אמני ההדפס היפנים מחפשים את דרכם באמנות ההדפס הבינלאומית העכשווית הן מבחינת התוכן והן מבחינת המדיה.
המוטיב המרכזי בהדפסי העץ של אקי מאנה (Aki Mana) הוא מטווה של קווים לבנים, שחרוטים על פני לוח העץ בכיוונים שונים ובצפיפות משתנה. מבין הקווים מופיע גוף מעוגל אשר לעתים נראה בבירור ולעתים פחות.
בעלי חיים, דמות של נזיר נודד במרחבי שלג אינסופיים, או דמויות של אלי שינטו המוצגים בהומור שנון בהדפסי עץ במונוכרום עם כתם אדום קטן על נייר מחוספס, הם סימני ההיכר שהיצירה אינה אלא של האמן אקיאמה איוואו (Akiyama Iwao). הדפסי העץ של אקיאמה מעבירים תחושה של חספוס ו"חוסר מושלמות". הוא משתמש בנייר יפני ובו פיסות קטנות של קליפות עץ התות שהנייר עשוי מן הסיבים שלו בעבודת יד. תוך התעלמות מודעת מאלגנטיות ומניסיון לייפות ולעדן את צורתם של מושאיו, אקיאמה מתאר אותם בכתם שחור חסר פרטים ובקו מתאר לא מלוטש. כל אלה מקנים לעבודותיו אופי של אמנות עממית, נאיבית וישירה.
נושאי הדפסי העץ של אאוקי טטסואו (Aoki Tetsuo) הם בני אדם. הדמויות מודפסות במונכרום וראשן קטן באופן יחסי לגוף. לעתים יש קשר בין הצורה של הסימניות הסיניות, שבעזרתן כתב את שם היצירה בתחתית הגיליון, לקומפוזיציה של הדמויות.
שילוב הגוונים ביצירתו של אריצ'י יושיטו (Arichi Yoshito) מעניק תחושת עומק אין סופי כדוגמת העננים אותם הוא מתאר. כבר ממבט ראשון תצריביו סוחפים את המתבונן פנימה.
באבה טומוקו (Baba Tomoko) יוצרת תצריבים ובהם צורות אבסטרקטיות המעניקות הרגשת דינאמיות ואנרגיה הממלאת את החלל בצבעוניות בלתי פוסקת.
בעבודתיהם האבסטרקטית של קרטיס פ. מידורי (Curtis F. Midori) וסאנו הירואקי (Sano Hiroaki) קיים שילוב בין צורות גיאומטריות ופיגורטיביות, שהצבעים מעניקים להן מקצב.
יצירותיהם המונוכרומטיות של אביזוקה קואיצ'י (Ebizuka Koichi) ואויה מאסאקי (Ohya Masaaki) עשויות משטח כהה מלא קווים, עליהם פזורות צורות גיאומטריות כהות או בהירות, כגון מעגל, אליפסה, משולש או מרובע. הצורות מופיעות בלבן על משטחים אבסטרקטיים כהים המציתים את הדימיון ומותירים מקום רב למחשבה.
הדפסיו של אנדו סוסומו (Endo Susumu) הם שילוב בין צילום, עבודת מחשב וליטוגרפיה. הוא מצלם תמונות מן הטבע, הוא סורק אותן למחשב ומעבד אותן. לאחר מכן, הוא מעביר את הדימוי ללוח ליטוגרפיה ממנו הוא מדפיס את היצירה על נייר. באמנות בת זמננו חשיבות רבה מוקנית ליחסם של אמנים רבים לתפיסת החלל ביצירתם. כבר באמנות היפנית המסורתית נועד לחלל הריק תפקיד מרכזי והתייחסו אליו לפחות כאל דבר שווה ערך לאובייקט המתואר בתמונה. עבודותיו של אנדו המכונות 'חלל וחלל', מתארות את החלל הטכנולוגי והחלל של הטבע, החלל הווירטואלי והחלל הפיגורטיבי. העיבוד הממחושב הוא ממברנה שמפרידה בין העולם הדיגיטלי, החלל והמרחב האמיתי והאינטליגנציה המלאכותית. חללים אלו הופכים יותר ויותר מעורפלים ובלתי מובחנים באמנות העכשווית.
הסינתזה בין האמנות היפנית המקומית להשפעות שנתקבלו מבחוץ באה לידי ביטוי בהדפס העכשווי באמצעות "ציטוט" מן האמנות היפנית המסורתית ביצירות שבהן אמצעי הביטוי אינם בהכרח זהים עוד לאלה של העבר. האמנים האמאנישי קאטסונורי (Hamanishi Katsunori) וטאמקאנה יושיקאטסו (Tamekane Yoshikatsu) בחרו לצטט ביצירותיהם את האמנות היפנית המסורתית על ידי שימוש בעלי זהב או כסף מרובעים המוצמדים למשטח הנייר, כפי שהיה נהוג לעשות בציורים על פרגודים מתקפלים ודלתות הזזה שפיארו את היכלי האריסטוקרטיה היפנית. האמנים טסובוטה מאסאהיקו
(Tsubota Masahiko), יושימאטסו ג'ונאיצ'ירו (Yoshimatsu Junichiro), סאנפיי מיטסואו (Sanpei Mitsuo) וטאקאהאשי יו
(Takahashi Yoh) חוברים אליהם ביצירת קומפוזיציות דו ממדיות של משטחי צבע, טקסטורות וצורות גאומטריות שמתייחסות זו לזו.
יצירותיהם של אמנו ג'ונג'י (Amano Junji), פודזוקה טושיהיסה
(Fudezuka Toshihisa), קובאישי קיוקו (Kobayashi Kiyoko), קומאזאקי אקיקו (Kumazaki Akiko), מיטה טאקשי (Mita Takeshi), נארומי שינ'איצ'י (Narumi Shinichi), אוקויאמה נאוטו
(Okuyama Naoto), שימאדה סטסוקו (Shimada Setsuko), סוגאווארה ג'ירו (Sugawara Jiro), טאטמאטסו אוסאמו (Tatematsu Osamu) ויאמאנאקה גן (Yamanaka Gen) מתאפיינות בפשטות ובצמצום אמצעים. אמנם היצירות מעבירות תחושה של פשטות, אך אין הן פשוטות כלל. הפשטות דרושה כדי לטפל במורכבות החיים ולפיכך היא יכולה להיות הדבר המסובך ביותר וכל ניסיון מכוון להשיג פשטות זו נדון לכישלון.
נושאי הדפסיו של איקאי טאדאשי (Ikai Tadashi) הם שלדגים ומים. ביצירתו הוא מצליח ליצור שיווי משקל הרמוני בין האלמנטים השונים למרות שהקומפוזיציה אינה סימטרית. האיזון מושג על ידי היחס בין צורת האובייקט, כיוונו ומשקלו בתמונה והחלל שסביב.
בעבודתו של אימאמורה יושיאו (Imamura Yoshio) מופיעים מוטיבים חוזרים כגון, צורות גאומטריות, פרחים ועוד. המוטיבים הללו הם חלק ממילון מונחים אישי אותו פיתח אימאמורה ביצירתו.
איטו רייה (Ito Rie) שב ועוסק באותה דמות נזירית בעלת אוזניים בולטות ותנוחת גוף מעודנת - ספק גבר ספק אישה. הדמות עטויה בגד שחור, שיוצר צורה מופשטת בחלל. הצורה הכהה של הבגד והחלל סביבה יוצרים מערכת יחסים של יש ואין, השזורים בינם לבין עצמם.
יצירותיהם של קאסאי מאסאהירו (Kasai Masahiro) וואקאטסוקי קוהיי (Wakatsuki Kohei) הן כמו שירי הייקו קצרים המציגים תמונת טבע אחת, פשוטה לכאורה. התמונה נשענת על זיכרון אנושי משותף, המשייך את נושאה לעונה מסויימת. למעשה היצירות עוסקת בממד הרביעי. ממד זה הוא הניחוח, לו אנו נדרשים כדי לדלות אותם זיכרונות.
קאטסוראגאווה נארומי (Katsuragawa Narumi) שואבת את דימוייה מן היומיום, אך משווה להם משמעות שונה. למשל, גלגל ענק הופך בהדפס העץ שלה לקשתית העין.
קינושיטה קייסוקה (Kinoshita Keisuke), מיאמוטו נוריוואקי
(Miyamoto Noriwaki) ואוראטאני הירוטו (Uratani Hiroto) משלבים בעבודתם מרכיבים אבסטרקטיים וריאליסטיים. הם יוצרים מטווה מעניין בקומפוזיציות ברורות ומאוזנות. בעבודתם ניכר המתח שבין הטבע למופשט ובין דו ממד לתלת ממד.
קיטאנו טושימי (Kitano Toshimi), יוצק בעבודתו משמעות חדשה לדברים המוכרים לנו מן היומיום, כגון עלה או תקליטור. יצירותיהם של קיטאנו, ושל מאה סואיצ'ירו (Mae Soichiro), מאאנו טומוהיקו
(Maeno Tomohiko), אובה אייג'י (Ohba Eiji), אונו קוסקי (Ono Koseki), סאטו טאקאקו (Sato Takako) ושיבאטה צ'ובון (Shibata Chubun) מתרכזות בביטוי של ערכים אמנותיים כגון צבע, צורה, מרקם וקומפוזיציה.
הדפסיו של האמן נודה טטסויה (Noda Tetsuya), עשויים בדרך כלל בטכניקות מעורבות: הדפס עץ, צילום, הדפס משי ועוד. הוא נודע בזכות יצירותיו המכונות "יומן". הדימויים בהן שאובים מפעילויות יום יומיות או ממסעותיו, כגון פינה בכניסה לבית, או דמות קוראת עיתון. יצירותיו מתעדות מבעד לחייו האישיים את השגשוג המהיר של יפן.
יצירותיהם של מאקינו הירוקי (Makino Hiroki), פארק ג'ה יונג
(Park Jea Young), סונאגה טאקאהירו (Sunaga Takahiro) וסוזוקי טושיאסו (Suzuki Toshiyasu) מציגות צורות גשמיות באופן המבטא רק רמז של הנושא המציאותי.
שינודה טוקו (Shinoda Toko) משלבת בעבודתה קליגרפיה ומופשט גיאומטרי היוצרים דו-שיח בין האמנות המסורתית והאמנות העכשווית.
בהדפסיה של יאנאגיסאווה נוריקו (Yanagisawa Noriko) מופיעים מוטיבים חוזרים כגון, שברי ענפים ומאובנים. המוטיבים הם "מושגים" בשפה אותה פיתחה יאנאגיסאווה לאורך שנות יצירתה והם מזמינים את הצופה "לקרוא" את ציוריה כאילו היו ספר פתוח. הסמלים קשורים קשר הדוק לפועלו של האדם על פני האדמה. המאובנים הם "רישום" בספר ההיסטוריה של הטבע כפי שגם מעשינו בהווה, מונצחים בסמלים של יאנאגיסאווה.
ההדפס היפני בן זמננו הוא ללא ספק אמנות החיה בקצב ההווה ונראית אוניברסלית מאוד. אך השמירה על עידון ואסתטיקה מבטאת את שילובן של המסורות האמנותיות של העבר. באמנות העכשווית השימוש בטכניקות הדפס מגוונות, שהן שפת ביטוי בינלאומית, והתכנים השונים מבטאים את רצונם של האמנים לעסוק בנושאים אוניברסליים מנקודת המבט של עולמם הפרטי. אך בכל זאת לכולם לפחות מכנה משותף אחד: שליטה מלאה בטכניקות ההדפס המגוונות ומיומנות גבוהה בניקיון הביצוע. שלמות ומושלמות הם ללא ספק מרכיבים בולטים במורשת האמנות היפנית לדורותיה.
התערוכה מוצגת בחסות קרן יפן ושגרירות יפן בישראל ועל כך נתונה להם תודתנו.