פיליפ וטומוקו רוזנפלד אוספים סלי במבוק יפניים מזה עשר שנים. מסעם החל בביקור מקרי בחנות לממכר עתיקות ביפן. בעל החנות האדיב סיפר להם על מורכבות התהליך של הכנת סל במבוק שמצא חן בעיניהם. הדבר כה קסם להם עד כי החלו לאסוף יצירות מרהיבות אלו.
סלי במבוק יפניים הם כלים פונקציונאליים מלאי חן ויופי. פיליפ וטומוקו אוספים בעיקר סלים שנועדו לשימוש באִיקֶבָּאנַה (סידור פרחים יפני מסורתי), אמנות בפני עצמה. השימוש בסלי במבוק לימדם להעריך את יופיים ואת מלאכת המחשבת הכרוכה ביצירתם. אמנים יפנים משקיעים מאמצים רבים אפילו בהכנת סלי במבוק פשוטים לכאורה, במטרה לשוות להם עיצוב שיחמיא לסידור פרחים עדין.
אמנות הבמבוק (צִ'יקוּ קוֹגֵיי, טַאקֶה קוֹגֵיי, צִ'יקוּגֵיי) היא אחת המיומנויות העתיקות שהתפתחו ביפן. הדבר נובע, בין השאר, מהעובדה שהבמבוק הוא צמח כה נפוץ ביפן, בשל תכונותיו המיוחדות, חוזקו והיותו חומר קליעה מעולה. ביפן התפתחו שלושה מרכזים עיקריים של קליעת סלים מבמבוק ובהם שושלות של אמנים וממשיכי דרכם: אזור קאנסאי (במערב), אזור קַאנְטוֹ וצ'וּבּוּ (במזרח) ואזור קִיוּשוּ.
במבנה השוֹסוֹאִין בנארה, שהכיל את אוסף הקיסר היפני, נמצאו סלי במבוק מתקופת נָארַה (794-710) ומתקופת הֵייאַן (1185-794). סלים אלו נועדו לפרחים, שפוזרו בזמן טקסים בודהיסטיים. הסלים הללו עשויים בטכניקות קליעה בסיסיות רבות, בהן משתמשים עד ימינו.
בתקופת קָאמַאקוּרָה (1333-1185) ובמהלך תקופת מוּרוֹמַאצִ'י
(1573-1333) יובאו ליפן סלי במבוק מסין (קָארַאמוֹנוֹ). יופיים של סלים אלו עורר הערכה לאוּמנות זו ביפן. משלהי תקופת מוּרוֹמָאצִ'י ועד לתחילת תקופת מוֹמוֹיַאמָה (1603-1573), מורים לטקס תה וביניהם, מוּרַאטָה ג'וּקוֹ (1502-1423), טַאקֶנוֹ ג'וֹאוֹ (1555-1502), סֶן נוֹ רִיקיוּ (1591-1522), שפיתח את אסתטיקת הוואבִּי (היופי שבפשוט, בכפרי, בבדידות ובארעיות) והִיסַאדָה סוֹזֶן (1707-1647), שאפו לבטא אסתטיקה יפנית ייחודית באמצעות סלי במבוק לפרחים, לפחם ולכלי טקס תה אחרים, אותם יצרו בעצמם.
המגמה נמשכה גם בתקופת אֶדוֹ (1868-1603), בה התפתחה שתית הסֶנְצַ'ה (תה שאינו טחון לאבקה דקה כמו המַאצַ'ה המשמש בטקס תה) ובתקופת מֵייגִ'י (1912-1868). בשלהי תקופת אדו ובתקופת מֵייגִ'י, התפתחה באוסקה ובקיוטו תרבות של משכילים (בּוּנְגִ'ין), שהושפעה מן התרבות והאמנות הסינית. מלומדים אלו העדיפו חפצי במבוק ובינהם סלים עם ידיות, תיבות קִיקיוֹקוּ לאכסון כלים לטקס תה ועוד. הם אהבו במיוחד סלים לפרחים המתאפיינים בחופש ביטוי וברעננות העיצוב. סגנון הקאראמונו היה אהוד במיוחד על אנשי התרבות, מה שהוביל לעליה במספר האוּמנים (קַאגוֹשִי) שעסקו בקליעת סלים והאוּמנות היפנית התפתחה באופן ייחודי. האוּמנים המשיכו לייצר כלים פשוטים ושימושיים לחיי היום יום על פי טכניקות מסורתיות, שעברו מאב לבן ויצרו גם כלים ברמה אסתטית גבוהה, שנועדו לספק את הדרישה של אנשי הרוח.
ליפן היסטוריה ארוכה של קליעת סלי במבוק, אך רק בשלהי תקופת מייג'י עלתה המודעות להיבט האמנותי שבקליעת סלי הבמבוק. הופעת הקַאגוֹשִי, אוּמנים שהתמחו בקליעת סלים ברמה טכנית גבוהה השואפת לשלמות וליצירה אינדיבידואלית, הביאו למודרניזציה של האמנות במהלך תקופת שוֹוָה (1989-1926). מעבר להתעניינות בתרבות הסינית וההערצה לסגנון הקאראמונו, במהלך תקופת מייג'י גבר העניין בטקס התה בסגנון הסנצ'ה. מספר גדול של קאגושי באוסקה, קלעו סלי במבוק אשר ענו על דרישות הטעם המעודן של אנשי התרבות. האוּמנים גם מצאו בקרב המשכילים, פטרונים ונותני חסות. בזכות מקוריות יצירתם הם נעשו לאמנים אינדיבידואליים, שפעלו כיוצרי סלי במבוק אמנותיים. הַיָאקַאוָוה שוֹקוֹסַאי ה-I (1897-1815), בנו שוֹקוֹסַאי ה-III (1922-1864), וַאדָה וַאִיצִ'יסַאי ה-I (1901-1851), תלמידו טַאנָאבֶּה צִ'יקוּאוּנסַאי ה-I (1937-1877) ויַאמָאמוֹטוֹ צִ'יקוּרִיוּסַאי ה-I (שוֹאֶן, 1945-1868), נודעו בעיקר הודות לתערוכות שהוצגו ביפן ולתערוכות הבינלאומיות בהן השתתפו.
שוקוסאי ה-I היה כנראה האמן הראשון שחתם את שמו על יצירותיו. עבודותיו ועבודותיהם של אמנים אחרים בני זמנו נודעו בשם "סלי בּוּנְגִ'ין" משום שיוצרו על מנת לשאת חן בעיני המשכילים. יצירותיו של שוקוסאי ה-I, שעבד באוסקה, מאופיינות בקליעה עדינה של במבוק ובפרטים דקורטיביים עשויים מסיבי רַאטָאן (סוג של דקל טרופי). עבודותיו נעשו בעיקר עבור טקס התה בסגנון הסנצ'ה. הוא התפרסם בשנת 1877, כאשר יצירה שלו זכתה בפרס בתערוכה הראשונה לקידום התעשיה היפנית, באוּאֶנוֹ שבטוקיו. בעקבות זאת, היצירה נקנתה על ידי אשת הקיסר. שוקוסאי ה-I זכה בפרסים נוספים על יצירותיו, בהן שילב ראטאן בטכניקות קליעה שונות כגון, "צִ'ידוֹרִי-אַמִי" (קליעת חוֹפַמִי), "טַאטַאמִי-אַמִי" (קליעת מחצלת טאטאמי) וסגנונות קליעה נוספים. שוקוסאי ה-I הושפע בעיקר מסגנון הקאראמונו אך, יחד עם זאת, הצליח לבטא את יצירתו האישית.
אמנים נוספים הנחשבים לפורצי דרך בתחום קליעת סלי הבמבוק הם וַאדָה וַאִיצִ'יסַאי ה-I, שזכה בפרסים שונים על יצירותיו בעלות הטכניקה המעודנת, ותלמידו טַאנָאבֶּה צִ'יקוּאוּנְסַאי ה-I, שניהם מאזור קַאנְסַאי. צ'יקואונסאי למד גם סידור פרחים וטקס תה בסגנון סנצ'ה. הבנתו המעמיקה באמנויות אלו, סייעה בידו לפתח את אמנות קליעת הסלים.
הוא יצר בשני סגנונות עיקריים. האחד הוא סגנון הרִיוּ-רִיקיוֹ, שמאופיין בקליעה מסורתית עדינה ביותר. ריו-ריקיו הוא השם הנרדף של צייר הבּוּנְגִ'ין-גָא יַאנָאגִיסַאוָוה קִיאֶן (1758-1704), שבציוריו מופיעים לעתים קרובות סלים מלאים פרחים ופירות. צ'יקואונסאי חקר את הסלים המופיעים בציוריו של ריו-ריקיו עד שלבסוף השכיל לייצר סלי פרחים מקוריים בהשראתם. סלי הריו-ריקיו, הם בצורת סירה, מניפה או עיגול וחלקם מיועדים לתליה. רובם נעשו לתצוגה בתערוכות ואחד מהם אף זכה בפרס בתערוכה הבינלאומית בפריז, בשנת 1925. ציקואונסאי ה-I נהג לשלב חיצי במבוק עתיקים בסליו. החיצים הם בעלי פטינה כהה, מעוטרים בעלי זהב ולעתים הם צבועים בלכה אדומה או שחורה. ציקואונסאי ה-I לא פיצל את גבעולי הבמבוק לרצועת דקות, אלא השתמש ברצועות רחבות על מנת לנצל את יפי צבעם בעבודותיו. ציקואונסאי ה-I התנסה גם בטכניקות קליעה נוספות כגון, קִיקקוֹ נִיג'וּ-אַמִי (קליעת חלת דבש כפולה) ויוֹטסוּמֶה גַאֶשִי (קליעת לכסנית מורכבת), בה השתמש בקליעה פתוחה של סלים עדינים. לעתים, הוא השתמש בבמבוק מסוג קִינְמֵייצִ'יקוּ ובאַרָה-אַמִי (קליעה גסה). בין תלמידיו של צ'יקואונסאי ה-I היו: בנו הבכור צ'יקואונסאי ה-II, ומַאֶדָה צִ'יקוּבּוֹסַאי ה-I (1950-1872) מאוסקה. צ'יקובוסאי הציג את עבודותיו בתערוכות שונות וכמה מהן ניתנו במתנה למשפחת הקיסר ולבני אצולה. הוא השתדל להבליט את איכותו הטבעית של הבמבוק ושילב גבעולי במבוק בצורות מיוחדות, או בשורשיו בעבודותיו. צ'יקובוסאי חיבב את המראה החלוד ביצירתו.
במהלך תקופות מייג'י, טַאישוֹ (1926-1912) ובראשית תקופת שוֹוה (1898-1926), האמנים הציגו את יצירותיהם ואת סגנונם המיוחד בתערוכות שהתקיימו בעיקר באזור טוקיו וביססו את מעמדם כאמנים מודרניים. בין האמנים מאזור קַאנְטוֹ, שיצירתם הייתה שונה מזו של אוּמני הסלים המסורתיים, היה האמן אִיזוּקָה רוֹקַאנְסַאי (1958-1890). הוא נלחם על כך שאוּמנות קליעת סלי הבמבוק תיחשב אמנות לכל דבר. מאוחר יותר, הוא השתתף במספר תערוכות חשובות של לשכת המסחר והתעשיה ובאירועים של משרד החינוך. לאחר מלחמת העולם השניה רוקאנסאי הציג בתערוכה המסורתית של האמנות והאוּמנות היפנית (נִיהוֹן דֶנְטוֹ קוֹגֵייטֶן).
קבוצות שונות של אמנים ובהן: אמנים חדשים מאזור קאנטו, שהופיעו אחרי רוקאנסאי ואמנים מסורתיים מאזור אוסקה כגון, טאנבה צ'יקואונסאי ה-I, היאקאווה שוקוסאי ה-I ומַאֶדָה צִ'יקוּבּוֹסַאי, וכן אמנים כמו שוֹנוֹ שוֹאוּנְסַאי (1974-1904) ממחוז אוֹיִטָה, הפכו את אוּמנות סלי הבמבוק לאמנות. אמני קליעת במבוק עכשווית ואמנים שבחרו לעסוק בקליעת סלי במבוק מסורתית ממשיכים לבטא ביצירתם את סגנונם האישי. הם מפתחים את האמנות וגם חוצים את גבולותיה המסורתיים ויוצרים יצירות מיוחדות, שהן הד למגמות החדשות ביותר באמנות העכשווית.
בשנים האחרונות גדל העניין ביפן ומחוצה לה באמנות סלי הבמבוק. יצירות של אמנים כגון, איזוקה רוקאנסאי ושונו שואונסאי הוצגו בתערוכות יחיד ועבודותיו של טאנאבה צ'יקואונסאי ה-II הוצגו בתערוכה השנתית של 'אוצרות לאומיים חיים'. בשנת 1977 נפתחה הגלריה לאוּמנות של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בטוקיו בה הוצגו, בין השאר, סלי במבוק. אמני קליעת הסלים שויכו לאסכולות שונות ואמנותם זכתה לעדנה. בשנת 1985, המוזיאון הציג תערוכה ראשונה מסוגה ביפן - אמנות הבמבוק המודרנית - ובה מבט כולל ומקיף על הג'אנר כולו. בתערוכה הוצגו יצירות של היאקאווה שוקוסאי ה-I, של אמנים פורצי דרך מתקופת מייג'י וטאישו, יצירות של איזוקה רוקאנסאי ואמנים מרכזיים אחרים. כמו כן, הוצגו בה יצירות של אמנים ומעצבים יפנים מודרניים, יצירות קלאסיות, עבודות קאראמונו, וסלי במבוק שנוצרו על ידי מורי התה הדגולים וביניהם סן נו ריקיו. תערוכה זו פתחה צֹהר לאספנים לעולם הנפלא של אמנות סלי הבמבוק. האספן הארגנטינאי גילרמו בירגארד אף הקים מוזיאון בשנת 2006, בו הוא מציג את אוספו. בשנת 1988, נפתחה במוזיאון להיסטורית התרבות באוניברסיטת קליפורניה, בלוס אנג'לס, תערוכה ראשונה של אמנות הבמבוק בארצות הברית. בתערוכה הוצג אוספו של לויד קוטסן. מאז, האוסף שכולל כ-11 אלף פריטים, הוצג במוזיאונים נוספים והיום משכנו במוזיאון לאמנות אסיאתית בסן פרנסיסקו.
יש לציין, כי החשיפה של אמנות הבמבוק היפנית במערב החלה מוקדם יותר. במחצית השניה של המאה ה-19 הוצגו סלי במבוק יפניים בתערוכות הבינלאומיות בלונדון ובפריז. בשנת 1933, הארכיטקט הגרמני ברונו טוט (1938-1880) ביקר ביפן, שם התרשם מאוד מסלי במבוק שיצרו איזוקה רוקאנסאי וטאנאבה צ'יקואונסאי ה-II.
מטרת אמני הבמבוק בימינו, כמו בכל תחום אמנות אחר, היא לגלות דרכים חדשות לביטוי אישי על ידי יצירת צורות וטכניקות מעניינות שיתאימו להלכי הזמן. התערוכה מוקדשת להצגת יצירות של אמני קליעת במבוק מובילים.
פיליפ וטומוקו רוזנפלד מספרים, שאיסוף סלי במבוק יפניים מסב להם הנאה רבה. הם רוכשים אותם במקומות שונים, כגון בשווקים פתוחים לצד מקדשים ובחנויות עממיות בעיירות שונות והן בחנויות לממכר עתיקות. "האוסף שלנו כולל סלי במבוק שרכשנו בכל רחבי יפן ואנו תמיד נהנים לשוב הביתה וברשותנו יצירה חדשה. אנו מקווים שגם אתם תיהנו מיופים כמונו", אומרים טומוקו ופיליפ רוזנפלד.