סמוראים (Samurai; מילולית: משרת), הנקראים גם בושי (Bushi; לוחם), הופיעו בערך במאה העשירית והיו למעמד השליט ביפן מן המאה ה־12 ועד שיפן נכנסה לתקופה המודרנית עם הרסטורציה של מייג'י (1868). בשנות ה־70 של המאה ה־19 בוטל מעמדם המיוחד, אך סמוראים רבים כבר התבססו בעמדות מפתח בממשל היפני.
בשלהי תקופת הייאן (Heian; 1185-794) החל להיחלש השלטון המרכזי ביפן והופיעו אחוזות פרטיות שניהולן היה בידי בעליהן. הסמוראים היו שכירי חרב הכפופים לבעלי האחוזות ולא לממשל. תפקידם היה לשמור על האחוזות, לפקח על עבודת האיכרים ולגבות מהם מסים. לא אחת פרצו קרבות בין סמוראים שהגנו על אחוזות שונות. ככל שהתערער השלטון והחוק כן נתחזק מעמדם של הסמוראים שהפכו לאליתה השליטה. מצב זה הוביל לכך שגם משפחת הקיסר, האצולה והמקדשים גייסו סמוראים לשורותיהם.
באמצע המאה ה־12 התחוללה ביפן מלחמה עקובה מדם בין משפחות טאירה ומינאמוטו (הסבר נפרד). מי שיצא נשכר ממלחמה זו היה מינאמוטו נו יוריטומו אשר ייסד בשנת 1192 בקאמאקורה את הממשל הצבאי הראשון ביפן (Kamakura Shogunate; 1333-1192) וזכה לתואר שוגון (Shogun; מצביא צבאי עליון). השלטון ביפן עד שנת 1868 היה בידי משטרים צבאיים, שהאחרון בהם הוא שלטון טוקוגאווה (Tokugawa Shogunate; 1868-1603), אשר השכין מאתיים וחמישים שנות שלום וביטחון.
המונח בושידו (Bushido; דרכו של הלוחם), שהחלו משתמשים בו בתקופת טוקוגאווה, היה הקוד המוסרי של הסמוראים. הבושידו חינך את הסמוראים לא רק לרוח קרבית ומיומנות בשימוש בנשק, אלא גם לנאמנות מוחלטת לאדון אשר היקנה להם את מעמדם, לתחושת כבוד עמוקה, מסירות לתפקיד, ואומץ לב להקריב את חייהם בקרב או בטקס עבור אדונם. התאבדות של סמוראים עקב מות אדונם (Junshi; ליווי למוות) היתה סמל לנאמנותם המוחלטת. היו שהקריבו גם את חיי בני ביתם למען אדונם.
בספר ההדרכה לסמוראים (Hagakure; נחבא בין העלים) שחיבר הלוחם יאמאמוטו טסונטומו (Tsunetomo Yamamoto) בשנת 1716 כתוב: "דרכו של הלוחם היא למות". הערך המוסרי של הסמוראים היה "למות כמטורף" ורק מי שהיה מוכן לקפד את חייו בכל רגע היה יכול להיות לסמוראי. הלוחמים חיו חיים ספרטניים, הם חונכו שלא להפגין את רגשותיהם ולשאת כל קושי או מכאוב מבלי להתלונן. לתפיסה המזלזלת בחיים בכלל ובחייהם בפרט תרמה ההשקפה הבודהיסטית כי העולם הוא בר חלוף, אף על פי שהבודהיזם עצמו אסר הרג. תורת הזן, שדגלה בביטול ה"אני" ובריקון התודעה מכל תאווה, הייתה נערצה על ידי הסמוראים משום שהיה בה כדי להפוך אדם לבעל אופי חזק ולרכוש שליטה עצמית. אומנויות הלחימה שימשו בזן כדרך להשגת הארה רוחנית. מטרתן הייתה, בין השאר, לשחרר את הלוחם מהשעבוד להרגלי החשיבה המושגית ולהחליפם בתפיסה ישירה ובלתי אמצעית. כפי שהארה היא חוויה המתרחשת כהרף עין ובה מרוקנת התודעה מן המושגים המפלגים את העולם, ההרמוניה בין מכחול (המסמל את המושגים הנכתבים בו) ופעולה מתרחשת כמכת ברק, בשבריר השניה בה ניתחת החרב ביריב. על המחשבה (הכוונה) להכות ביריב ועל פעולת המכה להתרחש בו זמנית כתהליך טבעי שעיקרו בהתרחשותו.
הסמוראים רכבו על סוסים כשלגופם שריון עשוי לוחיות מתכת קטנות מצופות לכה. הלוחיות חוברו זו לזו בחוטים צבעוניים. השריון נשא את הסמל המשפחתי (Mon). שריון קל וגמיש זה, בניגוד לשריון המתכת הכבד, אפשר תנועה חופשית יותר. הם גילחו את החלק הקדמי של ראשם ואת השיער אספו ב"זנב סוס" שנקשר מעל הראש. לראשם חבשו קסדה בעלת שתי קרניים שהגנה גם על הצוואר. סביב למצח קשרו סרט בד (Hachimaki) המסמל נחישות, דבקות והזדהות עם המשימה עד ימינו. כלי הנשק שנשאו היו קשת וחרב. הקשת היתה ארוכה וחציה עשויים במבוק עם ראשי מתכת. פרט לכך החזיקו במניפת קרב עשויה סריגי מתכת נוקשים וחדים ששימשה גם היא נשק בשעת הצורך.
עם יציאתו של הסמוראי לקרב הוא הכריז את שמו כדי שאם ייהרג יזכה לתהילה. הסמוראי העדיף למות כגיבור. תבוסה בקרב או נפילה בשבי נחשבה לחרפה. ההתאבדות (Seppuku או Harakiri; חיתוך הבטן) היתה פעמים רבות הענשה עצמית של הסמוראי אשר הכיר באחריותו לכישלון וכך כיפר עליו. זה היה עונש מוות מכובד. לאחר לגימת כוס סאקה, כשהוא יושב ליבוש בגדים חגיגיים, שיסע הלוחם את בטנו בעזרת חרב קצרה. תחילה בחיתוך משמאל לימין ואחר כך במאונך. מאחוריו עמד סמוראי אשר גאל אותו מייסוריו על ידי עריפת ראשו באבחת חרב אחת. עונש אחר היה ויתור של הסמוראי על חייו כלוחם והפיכתו לנזיר.
הסמוראים היו נאמנים לאדונם ולמשפחתו, וכאשר האדון הלך לעולמו הם המשיכו לשרת את בניו. סמוראים שאיבדו את אדונם ומסיבות כלשהן לא המשיכו לשרת את המשפחה נקראו רונין
(Ronin; אנשים צפים). הם חיו בגפם והיו ביניהם שהפכו לשודדים.
מיאמאטו מוסאשי (Miyamato Musashi), סמוראי ללא אדון, סייף בלתי מובס וצייר זן שפיתח את הלחימה בשתי חרבות, כתב לפני מותו בשנת 1645 את הספר "חמש הטבעות". בתחילת הספר הדן באסטרטגיות ובאמנות הלחימה, כותב מוסאשי: "פעמים רבות נאמר כי 'דרכו של הלוחם' (Bushido) מתמצית ביכולתו למות. אך מעלה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד: נזירים, נשים ואיכרים עומדים אף הם באומץ לב בפני המוות מתוך תחושת חובה או בושה. ההבדל ביניהם הוא כי הלוחם משתמש באסטרטגיות לוחמה כדי לגבור על אויבו, אם בדו־קרב אם במלחמה, ואלה מזכים אותו בתהילה."
ההיסטוריה היפנית רצופה סיפורי גבורה ותהילה של סמוראים וגיבורים ממשפחות אצולה שטענו לשלטון. עם הידועים נמנים: יושיטסונה (Yoshitsune) ויוריטומו (Yoritomo) האחים למשפחת מינאמוטו (Minamoto) שלחמה נגד משפחת טאירה (Taira) במאה ה־12; האחים סוגה (Soga); ארבעים ושבעה הסמוראים, ועוד (הסברים נפרדים). סביב עלילות הגבורה של הסמוראים נרקמו אגדות וסיפורים רבים שחוברים בהם יחד מציאות ודמיון. נושאים הלקוחים מעולם הסמוראים זכו לביטוי באמנות היפנית המסורתית על כל גווניה: ברישום, בציור ובהדפס. החרבות של הסמוראים (הסבר נפרד) ואביזריהן המעוטרים להפליא המוצגים בתערוכה הם עדות לעברם המפואר.